שאלה על סיפורים בתורה שבכתב
כמעט כל שבוע בעת קריאת הפרשה אני נתקל בשאלות שבגדול מתכנסות לאותה שאלה שמתבטאת פשוט בדוגמאות שונות. כמעט כל פעם שיש סיפור בתורה (ובתנ"ך בכלל, אבל בתורה זה יותר מפריע שזה קיים), יש בו או פרטים חסרים או פרטים עודפים שלא ברור למה הם נמצאים שם, לפעמים הסיפור כולו לא ברור. המדרשים והראשונים מיישבים בכל מיני דרכים, שמעלות את השאלה הבאה: אם לתורה באמת היה חשוב שנבין את המסר הזה או שנדע את הסיפור במלואו, למה היא לא פשוט כתבה אותו במפורש, אלא ביטאה אותו באיזה רמז שצריך לעבוד קשה כדי להוציא ממנו את הפתרון? השאלה הזו קשה לי פי כמה במקומות שיש הרבה פתרונות שונים לאותו קושי, מה ההיגיון בזה שהתורה תתבטא באופן שמאד מקשה עלינו להבין מה היא רוצה מאיתנו?
מצד שני, במקומות שפתרון הקושי לא חשוב לנו מאד אלא רק גישור בעלמא, למה התורה בכלל טרחה לציין את הפרט המיותר או לחסר? (דוגמה לזה למשל בפרשתנו פי"ג פ"ח "והכנעני והפריזי יושב אז בארץ" ורש"י שם, זה גישור יפה אבל למה שהתורה תטרח לציין את זה בכלל?)