שאלות בעניין הראיה האונטולוגית של אנסלם

אני חושב שלא הבהרתי את שאלתי כראוי.
כוונתי היא כך: כפי שהדגשת מספר פעמים במהלך השיעורים (13 – 14), הראיה האונטולוגית אינה על העולם אלא על האדם. כלומר, הראיה אינה מוכיחה שיש "דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת", אלא הראיה מוכיחה שכל אדם שמבין את ההגדרה הנ"ל חייב להתייחס אליה כאמתית במציאות. אולי אפשר לומר שהראייה האונטולוגית היא על הסובייקט ולא על האובייקט. כוונתי: הראיה אינה מוכיחה את קיום האובייקט, אלא מוכיחה לסובייקט שהוא חייב להתייחס לאובייקט/להבין את האובייקט כקיים במציאות.

בהמשך לכך (שהראיה היא כלפי הסובייקט), הרי שבנוסף לכך קיום הראיה תלוי בסובייקט. כלומר, ללא הסובייקט המבין – הראיה אינה קיימת כלל. כוונתי: לא רק שהראיה האונטולוגית היא כלפי הסובייקט ולא על האובייקט, אלא עוד זאת, שקיום הראיה כלפי הסובייקט תלויה בהבנה של הסובייקט את ההגדרה. זאת בשונה מראייה אובייקטיבית שלא תלויה כלל בקיומו של סובייקט. ההנחה שכל בני האדם הם בני תמותה וההנחה שסוקרטס הוא בן אדם ולפיכך הוא בן תמותה, אינה תלויה בהבנה של סובייקט כל שהוא, וגם במידה שכל בני האדם יהפכו לטיפשים גמורים, סוקרטס יהיה בן תמותה. לעומת זאת בראייה האונטולוגית, במידה וכל בני האדם יהפכו לטיפשים גמורים שלא מסוגלים להבין את ההגדרה "דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת", הרי שאין למעשה רלוונטיות לראייה, שכן הראייה מוכיחה שסובייקט שהבין את ההגדרה חייב לקבל אותה כאמתית במציאות, אך אם לא קיים סובייקט שמסוגל להבין את ההגדרה, ממילא הוא גם לא חייב – מבחינה לוגית – להתייחס אליה כאמתית במציאות.

אם נמשיך בקו זה, יהיה ניתן לומר דבר נוסף: לשיטת אנסלם יכולים להיות שני פרופסורים גאונים, אחד מהם שמע (והבין) את ההגדרה ("דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת") ואחד מהם לא. הפרופסור ששמע – חייב לוגית להתייחס אליה כאמתית במציאות, והפרופסור שלא שמע – לא חייב ואף לא צריך לוגית להתייחס אליה כאמתית במציאות, גם אליבא דאנסלם. כל זה כאמור, מפני שכל הראייה מתחילה מההבנה של הסובייקט והיא אינה ראייה על האובייקט.

אם נכונים הדברים עד כה, הרי שנמצאנו למדים שבשונה מראיות לוגיות אחרות, שבהם גם אם הצד השני לא מקבל את ההנחות והטענות שלי, אני רשאי לטעון שהצד השני טועה. הרי שבנוגע לראייה האונטולוגית, אם הצד השני לא הבין (משום מה) את ההגדרה, אין לאנסלם כל טענה כלפיו, ואנסלם לא יטען שהצד השני טועה במשהו. זאת, כי המנגנון הלוגי של ראיית אנסלם מתחיל "לפעול" רק אצל מי שהבין את ההגדרה וההגדרה מונחת בראשו.

כעת – וכאן מגיעה השאלה שלי – אם הצד השני, ה"נבל", יטען שהוא הבין את המושג "דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת" כדבר שלא כולל בתוכו את היות הדבר ההוא מצוי במציאות בפועל, כיצד יכול לבוא אנסלם ולטעון לו שההגדרה כן כוללת בתוכה את היחס אל המצוי ההוא אמתי בפועל.

כאמור לעיל, אם הראייה של אנסלם הייתה אובייקטיבית ובלתי תלויה בהבנתו של מאן דהו, אז הייתי מקבל את הראייה, שהרי מה אכפת לי כיצד הבין הנבל את ההגדרה, זו ההגדרה וזו גדרה. אבל כשכל קיום הראייה תלוי בהבנה של הנבל, הרי שהיא מדודה במידת ההבנה של הנבל, ואם הנבל לא הבין את ההגדרה כך, דין הראיה להתבטל, שאני דן אותו כמי שלא הבין כלל את ההגדרה, שלגביו יודה אנסלם שאינו צריך מבחינה לוגית להתייחס להגדרה זו כהגדרה שמומשה במציאות.

לסיכום: א. ראיית אנסלם הינה כלפי הסובייקט, ב. קיום ראיית אנסלם תלויה בהבנת הסובייקט, ג. משכך, הבנת הסובייקט את ההגדרה שלא כהבנת אנסלם שווה, מבחינת קיום הראייה, לאי הבנה של ההגדרה בכלל.

אני מקווה שכעת שאלתי מובנת. אשמח למענה.

קיבלתי וחודדתי. תודה.
בהמשך ל-2, לאחר שהבנתי את הנקודה הזו, יוצא דבר מעניין ומשעשע שלא שמתי לב אליו לפני כן. לפי הראיה האונטולוגית, בעצם מי שיבין את המשפט "לא קיים ולא יכול להיות קיים דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת", יהיה חייב להתייחס למושג כמושג שמומש במציאות, שכן המילים "לא קיים ולא יכול להיות קיים" הן הנחה, והמילים "דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת" הן הגדרה.
הבנתי נכון?

אני עדיין לא רואה כאן שאלה. גם אדם שלא יקבל הנחה כלשהי של טיעון לא יקבל את מסקנתו ויטעה. אדם שלא מבין את המשמעות של "יש הכי מושלם שניתן להעלות על הדעת" אכן הראיה לא תשכנע אותו. אבל אין אדם כזה. כל אדם סביר מבין את המושג הזה. מי שלא מבין אותו הוא טיפש, ואינו שונה מהותית ממי שאינו מבין כל הנחה של כל טיעון אחר.

את שאלתך בסוף לא הבנתי. בטיעון שלו מדובר על מי שמבין את המושג ולא מי שמבין טענה כלשהי.

אכן כשאני מתבונן בעניין אני עומד על טעותי.
הטעות שלי הייתה נעוצה בכך שהשוויתי מי שלא שמע מעולם על ההגדרה של אנסלם ולפיכך לא מאמין באלוקים, שאנסלם לא יטען שמכח הראיה האונטולגית שלו מוכח שהאדם הזה חושב משהו שהוא טעות (זאת בשונה מראיה "רגילה", כשמישהו לא מקבל את ההנחה שלי, אני סובר שהוא טועה בכך שהוא לא מקבל את ההנחה הנכונה שלי ולפיכך גם מגיע למסקנה מוטעית). אנסלם רק יטען שברגע שהאדם הזה ישמע את ההגדרה שלו, הוא יהיה חייב להתייחס אליה כאמתית גם במציאות. אדם שכזה – השוויתי גם לאדם שכן שמע על ההגדרה, אך אינו מסכים עם ההנחה ש"מושלם אמתי" חייב להיות גם במציאות. שבמקרה כזה, אכן לאנסלם קיים וויכוח איתו בהנחה ובמסקנה.
אני לא יודע אם הבנת את נקודת הטעות שלי, אך בכל אופן, תודה רבה!

לגבי העניין השני, לא באתי לשאול, אלא לברר שהבנתי נכון את העניין שיוצא מעט משעשע: שאדם שישמע ויבין מהמורה שלו את המשפט "לא קיים ולא יכול להיות קיים דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת", למעשה יהיה חייב לקבל – לשיטת אנסלם – את קיומו של אלוקים (זאת בגלל ההפרדה בין ההנחה "יש/אין" לבין ההגדרה).

אכן נכון. זה כמו אדם שישמע מהמורה שלו שעקרון הסיבתיות אומר שלאירוע מסוים אין סיבה, אם הוא מבין את עקרון הסיבתיות הוא מבין שהמורה טעה ולאירוע יש סיבה.