שטר העומד להיגבות כגבוי דמי (דעת בית שמאי)

בהמשך לשאלה הזו, האם הכלל "המקדש במלווה אינה מקודשת" אמור בהלוואה לפני שהגיע זמן פרעונה? או גם אחרי? ואם גם אחרי, האם מדובר גם במצב שיש ללווה כסף? או רק במצב שאין לה כסף להשיב כרגע? ואיך זה מסתדר עם דברי הגמרא בב"מ ד ע"א: "הני זוזי דקא מודי בגוייהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי", משמע שעצם ההודאה בהלוואה יוצרת מצב של הילך שבו המלווה כאילו קיבל כבר את דמיו, ואם כן, מדוע שלא יוכל לקדש בהן (לאחר זמן הפרעון)?

ככל הידוע לי גם אחרי, וגם כשללווה יש כסף.
הדיון בב"מ הוא רק לגבי הודאה עם הילך, שאז זה בטמת אצל המלווה והוויכוח שנותר הוא רק על השאר, ולכן לא הוי מודה במקצת שמחייבת שבועה. הודאה בעלמא אינה הילך, אחרת לא הייתה בתורה שבועת מודה במקצת. לכן משם דווקא ראיה לטענתי, שבהודאה בעלמא המעות עדיין של הלווה.

רש"י מפרש שם: "והילך – לא הוצאתים, והן שלך בכל מקום שהם", משמע שמדובר במצב שהכסף עדיין אצל הלווה וטרם הוחזר למלווה בפועל. לגבי הודאה בעלמא נראה לי שיש לחלק בין מצב שבו יש ללווה כסף/קרקע שאז מרגע ההודאה הם עוברים לחזקת המלווה ולכן יש פה הילך ופטור משבועת מודה במקצת (ואולי גם ניתן לקדש בהם), לבין מצב שאין ללווה כסף/קרקע להחזיר כרגע, ואז הוא חייב שבועת מודה במקצת.

שיטת רש"י שגם מצב כזה הוא הילך. ראשונים אחרים חולקים. בכל אופן, הוא אומר "והרי הם שלך בכל מקום", ולכן בכל אופן זו לא סתם הודאה. סתם הודאה ודאי לא מספיקה וראיה שיש שבועת מודה במקצת.
אבל רש"י כאן לא מדבר על ממב שיש ללווה סתם גסף אלא שיש לו את המעות המקוריות והוא מודיע שהן של המלווה בכל מקום שהם. סתם כסף שיש לו לא הופך בהודאה להיות של המלווה

אבל כך יוכל כל אחד להיפטר משבועת מודה במקצת, הוא פשוט יטען שיש לו את המעות המקוריות (כל המעות דומות זו לזו). ואפילו אם הוא לא טוען את זה, אפשר לפטור אותו משבועה במיגו שיכל לטעון את זה (למאן דאמר מיגו לאפטורי משבועה אמרינן).

בכל מקרה למודה יש מיגו להודות בהילך. ייתכן שהמיגו לא פוטר כי הילך אינו מיגו כי אם יאמר הילך הוא מאבד מיד את כסף.
מעבר לזה אם התורה מחייבת שבועה בכל מודה במקצת בזה התחדש שהמיגו לא פוטר. כמו ר' חייא קמייתא שמסביר שהמיגו לכפור הכל לא פוטר מהשבועה.

המיגו שאני התכוונתי אליו זה מישהו שמודה במקצת וטוען הילך לגבי מעות שאינן מקוריות, שיפטר משבועה מיגו שיכל לטעון שהמעות מקוריות. וגם אם מוותרים פה על המיגו, מדוע שנדרוש שהמעות יהיו דווקא המעות המקוריות? הרי לא ניתן לוודא את זה, ואם מישהו רוצה להיפטר מהשבועה בהילך עם מעות לא מקוריות, הוא יוכל לשקר בקלות מבלי שנוכל לבדוק זאת.

מי שטוען הילך על מעות לא מקוריות עדיין פטור משבועה. מה שרש"י טוען הוא שבמעות המקוריות לא צריך למסור בפועל את המעות אלא די באמירה שהן שלו בכל מקום שהם. אולי הוא רואה הבדל שבמעות המקוריות אם עוד לא הוצאת אותן ואתה מודה ואומר שהן של המלווה הן נותרות שלו כאילו ההלוואה התבטלה. ובאמת צע"ק מדוע המעות המקוריות שונות מכל מעות אחרות.

כשלמדנו את הסוגיה הזאת בישיבה לפני כמה ימים חשבתי לתרץ שרש"י מתכוון שזה לאו דווקא המעות המקוריות, אלא כל עוד יש ללווה מעות כלשהן כרגע (מקוריות או לא מקוריות), ברגע שהוא מודה במקצת, המעות נחשבות כאילו המלווה קיבל אותן כבר, ובמידה ויש ללווה מספיק מעות כרגע כדי להחזיר את כל ההלוואה שהוא הודה בה, אז יש פה הילך ופטור משבועה. לפי זה יוצא שניתן לקדש במלווה (שאין לגביה כפירה) לאחר זמן הפירעון אם ללווה יש מעות.

מסברא קשה לקבל שעצם קיומן של מעות הופך את זה להילך (בניגוד לקיומה של קרקע – כמבואר שם ה רע"א). גם ברש"י כתוב שהוא אומר "והרי הן שלך בכל מקום שהן", ואולי בזה יש מעין נתינה. בלי זה, ספק רב בעיניי אם לרש"י זה נחשב כהילך. הראשונים שם חולקים אלו הודאות נחשבות כהילך ואני לא זוכר שמישהו כותב שעצם הימצאותן של מעות אצל הלווה נחשבת כהילך.
כעת אני חושב שהגמרא ה ע"א שאומרת שכל קרקע הילך הוא היא ראיה ברורה נגדך. רואים שרק קיומה של קרקע אצל הלווה נחשב כהילך, ולפי דבריך כל ממון שנמצא אצלו הוא הילך ולאו דווקא קרקע.

לגבי הראיה מקרקע, אני חושב שלא מבעיא קאמר, כלומר, הייתה הווא אמינא שכאשר אני לוויתי ממך 100 שקלים, אני יכול להחזיר לך בהילך רק שקלים ולא דבר אחר כמו קרקע, ואז באה הגמרא ומחדשת שלמרות שלוויתי ממך 100 שקלים (ולא קרקע), אני יכול להחזיר לך את החוב בהילך בקרקעות ששוות 100 שקלים (כלומר שקרקע נחשב שווה כסף לעניין הילך), אבל לגבי הילך בכסף רגיל זה ברור שאפשר.

ראשית, זה לא מובא בגמרא כחידוש אלא כקושיא. שנית, אין בזה שום חידוש: בכל התורה שווה כסף ככסף. ושלישית, קרקע היא המיטב )ראה ב"ק ט ע"א לגבי נזיקין(. אם צריך חידוש אז החידוש הוא שאפשר לפרוע גם במטלטלין או בכסף. בקרקע פשיטא שאפשר.

בכל אופן, גם בלי להיכנס לשאלה מי עדיף קרקע או כסף, הגמרא לא אומרת שרק קיומה של קרקע אצל הלווה נחשב כהילך, אלא שקרקע היא הילך (כלומר אין את המילה "רק").

ראשית, כבר מהקושיא ברור שהכוונה היא רק לקרקע (הגמרא שואלת למה דרוש פטור על קרקע משבועה ולא שואלת למה בכלל יש שבועת מודה במקצת). שנית, כך פירשו כל הראשונים שם. שלישית, גם מתירוץ הגמרא זה עולה בבירור, שהרי אם חפר בה בורות שיחין ומערות זה לא הילך. זאת למרות שלשיטתך מדובר שיש לו קרקע אף שהוויכוח הוא רק על הנזק לקרקע. אם כן, עדיין לא ברור מדוע צריך פטור משבועת מודה במקצת על קרקע הרי מדובר שיש לו קרקע שיכול לשלם איתה את הודאתו והוי הילך. וגם בתירוץ השני שהודה בכלים וכפר בקרקעות, ושוב זה כאשר יש לו קרקע (אחרת אין כאן הילך גם בלי זה).

לגבי הרישא, הגמרא שואלת למה דרוש פטור על קרקע כי ממילא אין שבועת מודה במקצת (כי הילך יוצר מצב שהלווה כופר בהכל על שארית החוב).
לגבי בורות שיחין ומערות זה לא הילך כי המלווה הלווה קרקע במצב מסוים, והוא מצפה לקבל אותה בחזרה באותו מצב, אם נעשה בה קלקול, אז יש להשיב כסף כנגד השווי המקורי שלה. הקרקע לאחר קלקול כבר לא נחשבת שווה כסף ולכן לא ניתן להשתמש בה כהחזר להלוואה.
לגבי מודה בכלים וכופר בקרקעות, מדובר במצב שאין לו קרקע והוא לא טוען הילך, אחרת אם היה לו קרקע, הוא היה משתמש בה כדי להחזיר את החוב והיה טוען הילך.

הלווה כופר על שארית החוב אבל יש את החלק שהוא מודה בקרקע והוי הילך. הקושיא היא רק על מצב שבו החלק שהודה הוא קרקע.
לגבי בורות ושיחין, קרקע מקולקלת ירד ערכה אבל היא עצמה שוות כסף. ואם היא כאן, לשיטתך זהו הילך.
מודה בכלים וכופר בקרקעות, יש לו את הכלים. לשיטתך זהו הילך מעצם זה שהם קיימים אצלו.

ההיגיון שהילך פוטר זה שרואים את מעות ההילך כאילו הם הוחזרו למלווה לפני התביעה, ומה שנשאר זה רק תביעה על שארית החוב, שעליה הלווה כופר הכל. במידה ואין ללווה כסף להחזיר כרגע, לא ניתן לראות את המעות כאילו הם הוחזרו לפני התביעה, אבל אם יש לו, אז ניתן.
נתקלתי במאירי שמסייע לשיטתי:
בית הבחירה (מאירי) מסכת בבא קמא דף סט עמוד א
זה שאמרו גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינה ברשותו שלמדת מ"מ שאין אדם מקדיש מה שאינו ברשותו אף על פי שהוא שלו יש מפרשים דוקא בגזל וכיוצא בו שמסרב בו ליתן וכן הדין במלוה שהוא כופרה או שמעכבה מאיזו סבה ואינו רוצה ליתן אבל דבר שאין מסרב ליתן כגון מלוה והוא מודה בה רשאי להקדישה

משמע מהמאירי הזה שהלוואה שהלוה מודה בה היא ברשות המלוה כבר, ולכן יש פה הילך (="הני זוזי דקא מודי בגוייהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי").

לגבי קרקע מקולקלת, נכון שהיא שוות כסף, אבל זה לא מספיק כסף כדי לכסות את ההלוואה. כלומר ראובן הלווה לשמעון שני שדות בשווי מיליון ש"ח כל אחד. ראובן תובע משמעון את שתי השדות בחזרה, ושמעון כופר בשדה אחד, ובשדה שני הוא מודה, ומציין שהוא קלקל את השדה הזה. עכשיו שווי השדה ירד ממיליון ש"ח ל900,000 ש"ח. לכן יש פה הילך על 900,000 ש"ח, ונשאר חוב של 100,000 ש"ח שעליו הוא מודה במקצת, ועוד מיליון ש"ח שעליהם הוא כופר. כלומר יש פה עדיין חיוב שבועת מודה במקצת.

לגבי כלים, הגמרא עצמה מתייחסת למקרה המצוי בהלוואת כלים כהילך מכיוון שעל פי רוב באמת טוענים במצבים כאלה הילך (אלא אם הכלי נשבר/נאבד/נגנב ואין ללווה מעות כנגדו). אם הכלי קיים בעין אצל הלווה, יש פה הילך מעולה.

המאירי כותב זאת גם על גזל שהודה בו. לכן איני בטוח שיש מדבריו ראיה. אבל זה אכן מקור מעניין. בכל אופן, אני כמעט בטוח שלא תמצא מקור שאומר שעצם קיומו של רכוש כלשהו בידי המלווה מהווה הילך (אלא אם מדובר בקרקע). גם מפשט הגמרא לא נראה כן, וכנ"ל.
אולי אם הוא מצביע על מעות ספציפיות ומוכן לתת אותם זה הילך לפי המאירי. אבל אם רק יש בידו מעות – ספק רב אם לזה המאירי מתכוין כאמור.

לגבי שתי הקרקעות לא הבנתי את דבריך. יש לו שתי קרקעות שכל אחת שווה מיליון. הוא מודה באחת וכופר בשנייה. באחת שהוא מודה הוא חפר בורות וקלקל אותה לשווי של 900,000. שישלם את המאה הנותרים מהקרקע שבה הוא כופר (הרי היא בידו)?! אני מזכיר שלשיטתך כל רכוש שיש בידו הוא הילך גם אם זה לא הרכוש הנתבע עצמו.

גם בכלים לא הבנתי מה כתבת. הוא נתבע כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות. יש בידו את הקרקע שכפר עליה, והוא יכול לשלם ממנה את הכלים שנתבע והודה עליהם. אז לשיטתך זהו הילך כי יש בידו קרקע.

לגבי שתי השדות, השדה השני הוא מכר אותה ואכל את הכסף (כילה אותו בהנאות). כך גם במקרה של הודה בכלים וכפר בקרקעות. לכן הוא לא יכול לשלם כי פשוט אין לו איך. אם היה לו לשלם, והוא ממילא מודה ב100,000, למה שלא ישלם ויפטר משבועה? זה אינטרס שלו.

כאן כבר מגיעים לאוקימתות בלתי סבירות, בפרט שאף אחד מהראשונים לא מעיר זאת. השאלה למה שהנתבע לא יאמר הילך תמיד קיימת. שיאמר וייפטר.

כאשר לנתבע אין כסף כרגע לשלם את כל החלק שהוא מודה בו, הוא לא יכול להגיד הילך.

נכון. אבל בפשטות מדובר שיש לו, אלא אם תעשה אוקימתא רחוקה ודחוקה.

לגבי האוקימתא הדחוקה לעיל (קרקע מקולקלת), ניתן לתרץ באופן אחר:
כאשר אדם חופר בקרקע בורות שיחין ומערות, נוצר פה חוב של דמי קרקע ודמי קרקע כקרקע. כלומר זה שחפר בה בורות שיחין ומערות מודה בחוב של דמי קרקע וכופר במשהו אחר (כסף, כלים או קרקע). הגמרא מחדשת שעצם ההודאה בחוב של דמי קרקע פוטרת את החייב משבועת מודה במקצת כי זה כמו מודה בקרקע. במקרה הזה אין הילך כי מדובר בחוב של דמי קרקע (היעדר קרקע).

ככל הזכור לי השאלה האם דמי קרקע הם כקרקע, זו מחלוקת רמב"ם וראב"ד בהלכה זו (האם תשלומי נזיקין הם השבת המצב לקדמותו או פיצוי. והאריך בזה הש"ך).
לעניין הצעתך, דברי רש"י שם קצת סתומים, אבל ככל הזכור לי כולם הבינו שכוונתו שתבעו שתי קרקעות, ובזאת שהנתבע הודה חפורים בורות. אם כן, הקרקע השנייה שבה הוא כופר עומדת לתשלום ולשיטתך היא הילך. אתה יכול להסביר אותו נגד כל הראשונים והאחרונים ולומר שיש כאן תביעת קרקע אחת אלא שכעת היא אצלו מקולקלת, והוא מודה בקרקע וכופר בבורות. אבל זה משונה, אם הוא מודה שהקרקע של פלוני מה הוויכוח על הבורות? הוא טוען שכך זה היה מעיקרא? כל זה משונה מאד. יותר מזה, הרי רש"י מסביר שמדובר בכפירת קרקע ולא בהודאת קרקע, ובזה צריך את החידוש שאין נשבעים על קרקעות. ולשיטתך גם בזה לא צריך את החידוש שהרי גם במטלטלין שהוא כופר אינו נשבע אם הם אצלו. ושוב חזרנו לאוקימתא שאין לו את מה שהוא כופר בו. כל זה דוחק גדול מאד לענ"ד, ובוודאי שאף אחד לא למד כך. לכן לפחות לשיטת כל הראשונים והאחרונים שלמדו את רש"י כרגיל הקושיא בעינה, וכנראה שהם לא רואים בזה הילך.

בהמשך לעניין של ההלוואה אם היא ברשות המלוה או הלוה, היום חשבתי על ראיה שההלוואה לאחר זמן הפרעון חוזרת להיות ברשות המלוה, משיקול של מיגו: מתוך שהמלוה יכל להקנות את המעות ללוה לזמן קצוב (כלומר להקנות לו למשך שנה לצורך העניין) ובצורה זו לאחר תום הזמן, המעות היו חוזרים להיות בבעלות וברשות המלוה, כך גם מבלי שהוא מציין זאת במפורש, מסתמא הוא מתכוון שהוא רוצה שלאחר זמן הפרעון המעות יחזרו להיות שלו וברשותו (תנאי מכללא). זה כמו מתנה על מנת להחזיר לאחר x זמן.

אני חושב שהמיגו אינו רלוונטי כאן. לא מדובר בנאמנות. אתה מתכוין להתנייה מכללא. אבל מצוות ההלוואה בתורה היא לתת לגמרי את הכסף (והפירעון הוא מצווה). לכן אין כאן תנאי מכללא שאדם לא עושה כתורה. אמנם אם הוא יתנה בפירוש יש לדון שיועיל. טגם בזה יש לדון כי מתנה על מנת להחזיר דורשת השבה של הלווה וגל עוד לא השיב זה שלו. ובמתנה לזמן זה לא תנאי על הלוואה אלא עסקה אחרת. מעבר לזה, במתנה לזמן הוא יכול להקנות רק את המעות הספציפיות ולא ליצור חוב.

נתקלתי היום ברש"י שממנו משמע שכספי ההלוואה שייכים ממש למלוה אפילו מבלי מעשה קניין:
רש"י מסכת בבא מציעא דף ו עמוד א
אביי אמר – טעמא דמתניתין לאו כדר' יוחנן, דאי הוה חשיד לן אהולך ותוקף בטלית חבירו חנם – הוה לן חשוד אשבועה, אלא: חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו על זה, ומכיר בו ששכחה, ויכפור בו, והולך ותוקף בטליתו, ונשבע שיש לו בה דמי חציה, וטלית זו שלו – דהא אפילו גלימא דעל כתפיה שעביד ליה.

אני מדייק את זה מהמילים: "טלית זו שלו" והתוקף אפילו נשבע על כך שזה שלו.

אולי לא היה ברור מדבריי עד כאן. אני מודה שזו אכן התפיסה המקובלת במפרשים ובפוסקים (שדמי המילווה הם של המלווה, ופירוש "מילווה להוצאה ניתנה" הוא רק שאין בעלות על מעות מסוימות). טענתי היא רק שיש ראיות שתומכות בתפיסה המחודשת שההלוואה אינה של המלווה (בעיקר בשיטת הרמב"ם. שם יש לכך ממש ראיות מכריחות). לכן גם אם יש ראיות מהראשונים זה לא סותר את טענתי היסודית. ראיות מהתלמוד עצמו זה משהו אחר כמובן.
אבל ברש"י הזה איני רואה ראיה נגדית ברורה. הרי ברור שיש שעבוד נכסים כנגד ההלוואה, ומה שהוא אומר זה שכשיש שעבוד והוא תופס כנגדו זהו מצב שבו הוא כאילו תופס את שלו. מה עוד שכאן מדובר שכבר תקף ותפס (מימש את השעבוד), ואחרי שתפס את דמי ההלוואה ברור שהכסף ממש שייך לו, בדיוק כמו כסף שהלווה משלם לו בפירעון שעל כך פשיטא שזה שייך לו לגמרי. טענתי לגבי דמי המילווה היא רק כל עוד זה לא שולם.