שיטת הרמב"ם בהדלקת נר חנוכה
בגמ' שבת, מצוותה משקיעת החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו וכו', דאי לא אדליק מדליק א"נ לשיעורה.
ההבנה הפשוטה בסוגיה שלתירוץ הראשון יש מסגרת זמן להדלקה, ובתוכה מועילה אפילו הדלקה בזמן כלשהו, ולתירוץ השני יש משך להדלקה (חצי שעה), והזמן פחות חשוב.
הרמב"ם פוסק לכאורה את שני התירוצים: "עבר זמן זה אינו מדליק וכו' וצריך ליתן שמן בנר כדי שתהא דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק".
בהגהות מיימוני שם כתב שהרמב"ם פסק את שני התירוצים לקולא, דבשל סופרים הלך אחר המיקל.
ברמב"ם לכאורה רואים הפוך, שפסק את שני התירוצים לחומרא. שאם עבר הזמן אינו מדליק, וצריך שיעור בשמן. ואם היה פוסק לקולא היה צריך לפסוק שמדליק מתי שרוצה למשך זמן כלשהו.