שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר
שלום הרב,
הגמרא בריש בבא מציעא דנה בחידושו של ר' חייא לפיו עדים שחייבו נתבע במקצת התביעה מחייבים אותו שבועה על הסכום הנותר. הנימוק המוצג לדינו של ר' חייא הוא הכותרת המופיעה למעלה, "שלא תהא וכו'" (ניתן אולי להסתפק האם מדובר בחלק מקורי של הברייתא או לא, אבל אין זה מענייננו).
מכאן כידוע (אני חוזר על שלבי הגמרא רק כדי שהשאלה ברורה, אף שאני מאמין שהרב מודע גם לשאלות…) עוברת הגמרא להסביר מדוע נדרש ק"ו לביסוס דינו של ר' חייא ולא ניתן להסתפק בצד שווה(?). לצורך כך מביאה הגמרא את המימרא המפורסמת של רבה ביחס לשבועת מודה במקצת. לאחר שהגמרא מסבירה מדוע הסברא הבסיסית שמאפשרת את חיוב השבועה בהודאת פיו אינה קיימת בהעדאת עדים, וממילא יש להשתמש בק"ו, היא מבררת מהו, ולבסוף מתגלה שמדובר בכלל בצד שווה.
א. יש קושי לוגי שעומד בבסיס מהלך הגמרא. בעצם מה שהגמרא טוענת זה שאי אפשר ללמוד בצד שווה, לכן נלמד בק"ו. הטענה הזו מעט קשה, כיוון שאם לא ניתן ללמוד דין מסויים בצד שווה, קל וחומר שלא ניתן ללמוד אותו בקל וחומר, לא? שהרי העובדה שאין צד שווה אומרת שיש צד חמור רלוונטי במקרה א שלא קיים במקרה ב. אלא אם כן נמצא חומרא במקרה ב שהיא יותר חמורה מהחומרא במקרה א, אבל אז אולי השאלה לא הייתה עולה מלכתחילה.
ב. לפי רוב ככל הסברי הראשונים (מלבד הריטב"א שנראה שהרגיש בכך אך לא ברור לי מה הוא אומר למסקנה, ואולי גם הרשב"א שהבין את הפירכא בצורה שונה מרש"י ותוס'), לא ברור איך הקל וחומר פותר את הבעיה שנוצרה בשלב המוקדם בגמרא (זה קשור קצת לשאלה הקודמת). רש"י מסביר שהבעיה היא שבהעדאת עדים הצד הקל (שאומר לא להשביע) הוא שהאדם חשוד יותר מאשר המודה במקצת. אז איזו תכונה שקיימת בהעדאת עדים פותרת את הבעיה במישור הזה? (אלא אם כן נאמר שכדי להשביע צריך להתייחס לשתי שאלות: א. האם מוצדק לחייב שבועה? ב. האם השבועה תועיל? ובנוסף נאמר שתמיד משקללים את שני הנתונים הללו, ובעדים השקלול של שני הנתונים הוא לא פחות מהודאת פיו, וצ"ע.)
ג. תוס' השני בעמוד, ובצורה מובהקת יותר מופיע בשטמ"ק אומרים שלא מקשים על ק"ו מסברא. זה בהחלט עונה על השאלה ששאלתי קודם, אבל יוצר שאלה נוספת. מה זה אומר שלא מקשים על קל וחומר מסברא? שזה מידה שעובדת לפי דינים בלי קשר לרלוונטיות שלהם ביחס למבוקש? זה קשור לטענה ששמעתי בשם הרב שקל וחומר זו לא מידה הגיונית?
ד. האם הברייתא (או הגמרא) פורעת את החוב בסוף הסוגיה? לשון אחר, האם בניין אב הוא בעצם קל וחומר. או שצריך לומר שהגמרא נסגה בה מההנחה הראשונית?
אשמח אם הרב יענה לפחות על חלק מהשאלות. בכל אופן, תודה רבה מראש
שלום רב,
זו סוגיה סבוכה מאד וקשה לי כאן להיכנס לפרטים. אנסה להעיר על שאלותיך.
ראשית אעיר שעל פניו הקו"ח היסודי עצמו טעון הסבר. בפשטות הוא ממש מופרך (החומרא שיש בעדים על פני הודאה אינה בגלל נאמנות, והחיוב בשבועה אינו נובע מעוצמת הנאמנות על החצי שמודה בו).
על השאלה האם קו"ח הוא הגיוני או לא, עמדתי במאמר מידה טובה לפרשת בראשית – תשסה-ו (יש כאן באתר). הגר"ח טוען שכן, אבל אין לי ספק שהוא טועה. לא יודע היכן שמעת ממני שזו מידה לא הגיונית. אני סובר ההיפך.
ולשאלותיך:
א-ב. ככל הזכור לי מסקנת הגמרא היא שהקו"ח הוא הוא הצד השווה, ולא שצריך קו"ח כי אין צד שוה. לר"ח תורת הזמה אינה פירכא ולכן הוא נשאר עם הצד השווה. לכן שתי שאלותיך כאן לא ברורות לי.
רק במאמר מוסגר אוסיף לגבי עצם שאלתך (שלא נוגעת לכאן, עד כמה שאני מבין), שלפחות לחלק מהדעות על בניין אב פורכים גם פירכא כל דהו (ראה בסוגיית חולין, קטו כמדומני), ועל קו"ח צריך פירכא ממש. לכן אם יש פירכא כל דהו על צד שווה יש מקום עדיין ללמוד קו"ח. וכידוע, בעלי הכללים נחלקים האם צד שווה שנוצר מטיעוני קל וחומר (ולא בניין אב) הוא עצמו בניין אב או שהוא נותר קו"ח (זכור לי עצמות יוסף בריש קידושין שדן בזה ועוד).
ג. חשבתי שאולי זו כוונת התוס’ שהבאת. פירכא מסברא כל דהו (כמו על בניין אב) לא פורכים אלא רק פירכא מהותית. לא בדקתי כרגע, אבל כל פירכא על קו"ח היא פירכא מסברא.
אבל כעת נזכרתי שלזיכרוני כוונת התוס' אחרת לגמרי. בכמה מקומות בש"ס תוס' חוזר על היסוד שאין פירכא מסברא על קו"ח, כלומר פירכא שמצביעה על יתרון סברתי למלמד על פני הלמד לא פורכת את הקו"ח. הפירכות על קו"ח צריכות להיות מדין ולא מסברא. וההיגיון בזה מאד פשוט, שהרי הקו"ח בנוי על דין שקיים בלמד ולא במלמד. רואים שלמרות היתרון הסברתי של המלמד הדין לא קיים בו ובלמד כן. רואים שהלמד חמור יותר למרות הסברא שנותנת יתרון למלמד. זה מה שנקרא בתוס' להבליע פירכא. ראה למשל תוד"ה 'אני לא אדון', ב"ק כה ע"א ועוד הרבה.
ד. כפי שכתבתי לך, בסוף הסוגיא הגמרא מבינה שהקל וחומר שר"ח התכוון אליו הוא הוא הצד השווה שתואר שם. אז למה קוראים לזה קו"ח ולא הצד השווה? זה תלוי במחלוקת שהזכרתי (העצמות יוסף): אם הצד השווה גם הוא נחשב קו"ח אין בעיה. ולשיטות שהזכרתי שהצד השווה שמורכב מקל וחומר בעצמו אינו קו"ח אלא בניין אב, אתה צריך לפרש שהקו"ח של ר"ח הוא הקו"ח מהודאת פיו, ועל הפירכות הוא נעזר במסייעים נוספים (מה שיוצר בסוף מבנה כולל של בניין אב).
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer