שקר על חדירה לפרטיות
הרב, האם מותר לשקר כשהן שואל שאלה שיודעת לפרטיות שלי? וביתרב חידוד- לוחצים עליי לגלות למי אני מצביע ואני מצביע למשהו שלא ככ מקובל בחברה שאני נמצא בה. האם מותר לשקר כדי שיעזבו אותי בשקט?
בגמרא מופיע שת"ח משנה בשלושה דברים, וביניהם משום פוריא (כששואלים אותו על תשמיש עם אשתו – ב"מ כג סוע"ב). נדמה לי שזה בניין אב לענייננו. יש דברים שזכותו של אדם לשמור לעצמו, ואם לוחצים עליו מותר לשקר.
ויסוד העניין הוא שבשקר יש שני אספקטים (דינים): בין אדם לחברו ובין אדם למקום. לגבי בין אדם לחברו פשיטא שמותר לשקר כשהחבר לוחץ ומבלבל את המוח. אם יש לו בעיה עם זה שאני משקר לו שיבוא בטענות לעצמו. הבעיה נותרת עם בין אדם למקום. אבל גם בזה מסתבר שאם האלטרנטיבות הן לפגוע בעצמי כדי לא לעבור בין אדם למקום או לפגוע באיסור, יש מקום להעדיף את עצמי. והראיה משקר על פוריא.
אפשר ללמוד את זה גם מזה שמותר לשקר לכלה שהיא נאה וחסודה כדי לחוס על כבודה. אם מותר לשקר כדי לחוס על כבוד הזולת, ק"ו שמותר לעשות זאת כדי לחוס על הכבוד של עצמך (חייך קודמין).
לא מדויק. בכלה אני משקר לה למענה, ואילו כאן מדובר על שקר שלי למעני.
לדעתי עדיין פסול מבחינה מוסרית. "לשנות מפני דרכי שלום" אין משמעו לשקר. אלא כפי שהבינו כמה פרשנים: "אני זקנתי" במקום "אחרי בלותי הייתה לי עדנה" הוא רק פראפרזה שמבטאת את אותו תוכן אמיתי כשלעצמו. השינוי הוא בצורה ולא בתוכן.
אך שקר ממש – דהיינו אמירת מילים שתוכנן עומד במנוגד לתודעת האומר – וודאי שלא יותר מבחינה מוסרית. ואפשר פשוט לשתוק או לומר שזה לא עניינך (אין מצווה להיות מנומס על חשבון האמת) או לומר משהו דו משמעי שאחת ממשעויותיו הוא אמת, אף על פי שלא יובן על פי משמעות זו.
לגבי כלה נאה וחסודה, גם לדעת בית הלל המקילים אין מדובר בשקר אלא באמת. כי ההזדהות עם החבר שקנה משהו בשוק היא כה גדולה עד שגם אצלו זה נתפס שהסחורה שווה, שכן "דעתו מעורבת עם הבריות".
קופנהגן, השאלה האם אתה טוען זאת כטענה על ההלכה והגידה התלמודית או שאתה חולק עליהן. שקר על פוריא הוא ממש מה שאתה שולל. ולעצם טענתך, אם אהיה לא מנומס לא רק האחר ישלם מחיר אלא גם אני (אתפס כלא מנומס). אין שום סיבה בעולם שאני אשלם מחיר על חטטנות של מישהו אחר. לכן לדעתי אין בעיה לנפנף אותו בשקר. והמשחקים של אמירת משהו דו משמעי אף פעם לא דיברו אליי. דומני שרבנו יונה (בשערי תשובה הוא מאריך בענייני השקר) כבר עמד על כך ששקר נקבע לפי הבנת השומע.
ראשית, אם המושג "לשנות מפני דרכי שלום" לדעת בית הלל לגבי כלה נאה וחסודה משמעו כפי שהצגתי, יוצא שגם לגבי שינוי על פוריא אין הכוונה לשקר ממש אלא למשהו כמו מילים דו משמעיות שיש להן גם תוכן אמיתי.
בכל מקרה, אולי כוונת הגמרא לגבי פוריא רק ש*מותר* הלכתית לשנות ולא שיש *מצווה* לשנות. ואז מגיע שיקול הדעת המוסרי. מה גם שיש גם גמרות סותרות אודות כאלה שהחמירו עד מאוד באמירת אמת.
לא מעט יוצא שאנו נדרשים לשלם מחיר על מעשים בלתי אחראיים של הזולת שיכולנו להמנע מלשלמו אילמלא השיקול המוסרי. ישראל יכלה להשמיד את כל עזה ובכך לפתור את בעיית הטרור החמאסי אך היא בוחרת לשלם מחיר בגלל איזה שיקול (מוצדק או לא).
האומנם עדיף להתפס כבלתי מנומס על ידי חטטנים שמעדיפים שאולי נשקר להם מאשר בלתי מנומס? אם נאמר לחטטנים שאין זה עניינם, בסופו של דבר או שהם יכירו בטעותם או שיתרחקו ובין כך ובין כך נקבל סביבה בריאה יותר מסביבה שבה החטטנים ממשיכים לחטט והמחוטטים ממשיכים לשקר.
אמירה דו משמעית, במיוחד לנוכח שאלה חטטנית, אינה שקר. כי נראה שאמירת שקר מוגדרת טכנית בתור פעולה של ייצוג (בכתיבה או מילים או אחרת) שתוכנו מנוגד לתוכן המצוי בתודעת הדובר (והנחשב בעיניו כאמיתי). לעומת זאת, המשחק של אמירת שקר יותר בעייתי: העמדת פנים כדיבור אמת בעוד למעשה מתבצע דיבור של שקר. אך המבטא אמירה דו משמעית אינו מעמיד פנים ובמקרים רבים שני הצדדים יודעים שדו המשמעות מגיעה כתגובה לחטטנות המוגזמת. אומנם כשאין מדובר בתגובה לפעולה בלתי אחראית כחטטנות לא ראוי להיות דו משמעיים – כדי לא לגנוב דעת וכיו"ב (ונראה שגניבת דעת אינה זהה לשקר) – מה גם שיש ערך בלהיות מובן במדויק.
לא מכיר את רבינו יונה הזה אך נראה לי על פניו בעייתי (אם כי לא כמו האמירות המופרכות של הרב דסלר בעניין). הרבה פעמים הזולת אינו מבין ואין הדובר הופך לשקרן בשל כך ואין אדם אינו יכול להיות אחראי לכל מה שקורה בתודעת הזולת.
גם אצל בית הלל מדובר כשיש אפשרות לומר משהו דו משמעי. אבל כשאין מסתבר שגם לשיטתם מותר לשקר. ולכן אין להסיק מאומה לגבי הפוריא. שם המפרשים כתבו להדיא שמותר לשקר ממש.
אני חושב שגם בחלק השני של דבריך יש ערבוב בין מישורים. אני מדבר כשאין אפשרות למנוע את המחירים שאני משלם בדרך אחרת (למשל כשאתפס לא מנומס אשלם מחיר ולא שהוא יסיק מסקנות). השאלה האם אז מותר לשקר? ברור שאם אפשר להימנע אז רצוי להימנע, ולא על כך הדיון.
האדם אחראי למה שקורה בתודעת הזולת כשזה באשמתו ובמכוון.
הטענה היא א. באופן כללי חברה שבה נמנעים לומר שקר גם במחיר חוסר נימוס או פגיעה ברגשות בריאה יותר מחברה שלא נמנעים לשקר בה. ב. המחיר שבהתפסות ב"חוסר נימוס" נמוך מכדי להקריב עבורו את הערך שלא להוציא דבר שקר. ונראה שאף ההפך: אם זה לא עניינו אזי מדובר דווקא בכבוד שאדם יכול להציב לחטטן גבולות וכן כלפי שמיא שהוא אינו מקריב את ערך האמת עבור שמירת תקינותם-כביכול של יחסים אנושיים חנפים.
הגדרתי שקר בתור תקשורת שנועדה בסיטואציות סטרנדטיות לספק ייצוג סמלי של המציאות שבה למרות שהטענה הנתפסת בתודעת הדובר כאמיתית היא P הוא מייצג אותה במכוון כלא-P. השאלה באיזו מידה האדם אחראי למה שקורה בתודעת הזולת אינה רלבנטית מבחינה זו. אין סתירה לומר שאסור להוציא דבר שקר מפיך אך מותר במקרים מסוימים לגרום להטעייה מכוונת בתודעת הזולת. למשל אם מדובר במשחק, או לענייננו, באדם שאין לו זכות לדרוש ממך לדעת אמת כלשהי.
ניתן בנוסף להביא אסמכתא לכך שדיבור דו-משמעי שאחד מהוראותיו בשפה אמיתי אינו בגדר אמירת שקר מזה שאברהם אמר על שרה שהיא אחותו. "וְגַם־אָמְנָה אֲחֹתִי בַת־אָבִי הִיא אַךְ לֹא בַת־אִמִּי וַתְּהִי־לִי לְאִשָּׁה" (בראשית כ,יב). — אברהם מתרץ את דיבורו בעזרת העובדה שיש לו מובן אמיתי, ולא משום שמותר לשקר כשמחיר האמת גבוה מדאי. (לגבי "אך אין יראת אלוהים…והרגוני הכוונה היא להגן על עצם גניבת הדעת שאסורה במקרים רגילים, ולא על אמירת השקר-לכאורה, שמוסברת בפסוק שאחריו).
לא הבנתי. אתה טוען (כמו קאנט) שאברהם לא היה משקר ממש אפילו בשביל להציל את חייו?
לשקר זו עבירה מוסרית מינורית יחסית, לא בבחינת יהרג ואל יעבור. קאנט כמובן הגזים. אולם רק כדי למנוע "פגיעה" ברגשות (מה גם שאין מעשה פגיעה אמיתי כי הנפגע הוא זה שבוחר האם להפגע מהדברים כפי שהוכיחו הפסיכולוגים הקוגניטיביסטים) או כדי להיות מנומס – זו הגזמה לצד השני. הייתי מבחין בנוסף בין שקר אמיתי לביטויי נימוס שאינם שקרים. כמו התשובה לשאלה "מה נשמע" שמצופה שתהיה "בסדר" גם אם מצבך גרוע.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer