תביעה בבית משפט על הפרת זכויות

תודה רבה מאד
לגבי החשש רק אבהיר שהקנס יושת עליו על מה שעשה בעבר ולא רק למקרה שאיהו אזיק אנפשיה. כלומר אין צורך שהאמן יוכיח נזק, עצם ההפרה של הזכויות תטיל קנס על המפר של עד 100 אלף שח. זה החשש שלי. אבל אני מבין את התמונה יותר לאור ההסבר שלך בעניין חוסר הכח של בתי הדין . יישר כח ובשורות טובות. יבוא יום ועוד אצייר אותך. זקן לבן שפם עבות, מקטרת ומעיל פרווה לומד קצות החושן המוגבהה על כמה כרכים של הוצאת שלם

שלום וברכה

לגבי סמכות בית הדין לזמן עדים, אם הצדדים פונים לבית דין רבני לממונות וחותמים על שטר בוררות, הרי שהוא דן מכח חוק הבוררות. בחוק הבוררות (סעיף 13) [רצ"ב] כתוב שסמכות הבורר לזמן עדים זהה לסמכות של ביהמ"ש.
(הענישה לעד שלא נענה להזמנה נעשית בביהמ"ש וכמובא שם בסעיף 16)

הזמנת עדים

13. (א) לבורר נתונה בבוררות אותה סמכות להזמין עדים למתן עדות או להמצאת מסמכים כפי שהיא נתונה לבית המשפט בתובענה שהוגשה לפניו, והוא רשאי לפסוק להם שכר והוצאות.

(ב) עד המעיד בבוררות, חובותיו וחסיונותיו יהיו כשל עד המעיד בבית המשפט.

(ג) עד שהוזמן על ידי בורר, רשאי בית המשפט, על פי בקשת העד, לבטל את ההזמנה, אם ראה שהיא באה תוך שימוש לרעה בהליכי הבוררות.

אחרי שנתת לו התראה איני רואה מקום לחשש גם על העבר. הציור שתיארת קוסם לי מאד 🙂

לגבי הבוררות, גם אם זה נכון, ביה"ד דן מכוח המדינה ולא דן דין תורה. אז למה לפנות אליו? מניסיוני הדל, עובדתית עדים לא מגיעים לשם. בדיני הווה ועבדא.

לדעתך העובדה שבית הדין דן מכח המדינה, זו סיבה שמתירה לפנות לערכאות?
הרי גם כשרבי טרפון (גיטין פ"ח:) ואחריו הרמב"ם והרשב"א אסרו לפנות לערכאות, הרי גם אז דין התורה לא היה החוק של המדינה, ובכל זאת היתה חובה לפנות אליו.
מה כוונתך

כפי שכתבתי, בי"ד לא באמת דן דין תורה אלא עושה פשרה, וכוחו מכוח מנגנון בוררות של המדינה. איני רואה מדוע יש עניין לעשות בוררות במקום ללכת לבימ"ש. מה שנדרש מאתנו הוא דין תורה ולא בוררויות אצל לובשי פראקים.
באשר לר""ת והרמב"ם איני יודע אם גם שם עשו רק פשרות ובוררויות. אם כן – הייתי אומר אותו דבר גם לגביהם.
הבעיה העיקרית אינה עצם זה שבאים מכוח המדינה (שהרי מתן רשות מהמלך תמיד היה נדרש), אלא שבפועל דנים את דין המדינה.

ריכוז של חומר הלכתי בנושא במאמרו של הרב ישראל רוזן, האם בתי המשפט של המדינה נחשבים לערכאות', באתר 'מכון צומת',

בברכה, ש"צ

כדאי לציין שהפשרה שבה דנים בבתי הדין היא 'פשרה הקרובה לדין', המושתתת על בירור ההלכה ע"פ התלמוד והפוסקים, ונזקקת לאלמנט ה'פשרה' רק כדי להימנע מהטלת שבועה ומחומר החשש מפני טעות בבירור ההלכתי. הפסיקה של בתי הדין התורניים מושתתת על דיני התורה, בניגוד גמור לבית המשפט החילוני שאינו מכיר כלל בתוקפו של דין התורה.

גם בהיבט המעשי, הדיונים בבית דין של תורה, מהירים ויעילים יותר, בניגוד לבתי המשפט, בהם תיק עלול להיסחב שנים רבות ולגרום לבזבוז של הון תועפות על עורכי דין. ובפרט בנידון דנן, שמדובר בתמונה של רב, שקהל היעד שלה הוא ציבור של בני תורה – גדל הסיכוי שהמדפיס ילא יסרב להידיין בדין תורה, ואם ח"ו יעשה זאת הוא מסתכן ב'כתב סירוב' שיפגע בשמו הטוב בציבור התורני, וגם יתיר לתובע לפנות לערכאות.

הרב מיכי

אתה כתבת:
"הבעיה העיקרית אינה עצם זה שבאים מכוח המדינה (שהרי מתן רשות מהמלך תמיד היה נדרש), אלא שבפועל דנים את דין המדינה"

אבל הגמרא בגיטין פ"ח: אומרת שגם אם הדינים זהים, עדיין חובה לערוך את הדיון בבית הדין היהודי. ("…אף על פי שדיניהם כדיני ישראל")

בית הדין כאן הוא יהודי. זה כמו ערכאות שבסוריא. והיכא שיש דיינים כשרים שדנים בדיני הערכאות איני רואה מדוע יש איסור ללכת לערכאות של יהודים.

תודה על דבריך.
ערכאות שבסוריא זה כשאין תלמידי חכמים שיודעים את דיני התורה (כמו למשל רמ"א חו"מ סימן ח), היכן מצאת שמותר לפנות לערכאות שבסוריא ולוותר על דין התורה כשיש תלמידי חכמים?

איפה מצאת שאסור? הרי הת"ח לא דנים בדין תורה. אז גם אלו וגם אלו יהודים שדנים לפי דין זר. מה ההבדל? שלאלו יש פראק?

בס"ד כ"ד בחשון תש"פ

'ערכאות שבסוריא' הם יהודים יראי שמים, אך מכיוון שלא למדו תורה – אינם בקיאים בדין תורה ולכן דנים לפי שיקול דעתם, ומכיוון שלא מצויים שם ת"ח – צורך הציבור הוא לסמוך עליהם מחוסר ברירה..

לעומתם פניה לבית משפט שאינו מכיר בתקפותו של דין התורה – היא 'רמת יד בתורת משה', והיותם של השופטים יהודים בעלי השכלה משפטית יסודית, שמוכנים להשתמש בתקדימים מכל שיטות המשפט שבעולם, רק לא במשפט העברי – הרי היא 'ערכאות שבערכאות'.

גההלכה הכירה בתוקפו ההלכתי של 'דינא דמלכותא' כדבר שמואל ש'דינא דמלכותא דינא', אבל 'חקיקה שיפוטית' של בתי משפט שרואים ב'חוקי המדינה המלצה בעלמא שניתנת לדחייה באמצעות 'חקיקה שיפוטית' אינה 'דינא דמלכותא' אלא מנהג קלוקל של שופטים, שעליהם נאמר: 'ילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שליבו חפץ 🙂

וגם ל'דינא דמלכותא' יש מגבלות הלכתיות. לא ניתן במדינה יהודית לבטל בצורה גורפת את המחוייבות לחוקי התורה. במדינה יהודית צריכה ההלכה להיות הבסיס לחוק ולמשפט, בסיס שעל גביו יש מקום לתקנות במקרים ספציפיים שבהם יש בכך צורך אמיתי לתקנת הציבור.

בברכה, ש"צ

הרב מיכי

היכן ראית שבדין תורה עושים פשרה ולא דנים לפי דין התורה?

אתה מתכוון לפשרה שרירותית? או להחלת חוקי המלכות בתחומים שבהם היה שינוי במציאות (מכח סמכותם לפשר)?
בינתיים מצאתי פסקי דין תורה באתר דין, וכמעט ולא ראיתי שם שימוש בפשרה,

*אתר דין תורה

בד"כ לא דנים בדין תורה. גם סדר הדין לא מתנהל כדין תורה. ראה מאמרו של נדב שנרב באקדמות

מכיר את המאמר ולדעתי הוא לא נכון.
הוא טוען וגם אתה שהדיינים דנים על פי פשרה אבל זה פשוט לא המציאות. מציע לך להיכנס לאתר דין תורה ולקרוא את פסקי הדין. אם אתה מתרשם אחרת ממני – אשמח לשמוע. אבל למעשה רובם המוחלט של הפסקים חותר לבירור ההלכה ולא מתבסס על פשרה.

כ"ז בחשון תש"פ

ה'פשרה' שמכוחה דנים בבתי דין של תורה אינה כיפוף של שני הצדדים כדי להגיע להסדר, אלא 'פשרה הקרובה לדין', שיסודה בירור ההלכה. נזקקים ל'פשרה' כדי שלא להיזקק להטלת שבועה, לעקוף את מגבלות ה'קים לי', ולאפשר חייב גם בחיובים של 'לצאת ידי שמים' וכיו"ב, וכן להקליש את חומר החשש מפני טעות בדין.

'פשרה הקרובה לדין' מבוססת על דין התורה, המנחה לשפוט 'משפט שיש בו שלום', והיא ה'לכתחילה' של פעולת בית הדין, ומביאה לייעול ההליך ומניעת עינוי דין ע"י סחבת של טענות פרוצדורליות ופורמליות שמביאות את הדיון לא אחת למבוי סתום.

בברכה, ש"צ