תורה שבעל פה

פעם התלבטתי בשאלה דומה. מקובל לומר שאין מחלוקות במציאות. אבל בעצם כל מחלוקת היא מחלוקת במציאות. השאלה מה אמר הקב"ה למשה בסיני (או אפילו למה הוא התכוון). אב לעל כך נאמר "לא בשמים היא", כלומר השאלה החשובה היא מה אנחנו מבינים, ולא מה הייתה הכוונה למעלה.
כעין זה ניתן לומר לגבי מחלוקות בדעת חכם זה או אחר. איננו מחפשים את כוונתו המקורית, אלא את מה שדבריו אומרים לנו. זה מה שחשוב להלכה. לכן בלימוד המסורתי לא נזקקים כמעט למקורות משווים ולדפוסים ונוסחאות, ולמקורות צדדיים, אלא בודקים כל טקסט מתוכו ולגופו. לא לומדים את משה בן מיימון אלא את הרמב"ם (=היד החזקה). כתבתי על כך במאמרי על ההרמנויטיקה (תוכל לחפש כאן באתר).
מעבר לזה, במקרים רבים כשחכם כלשהו אומר משהו, דבריו יכולים להשתמע לשתי פנים ולא בטוח שהוא עצמו היה  מודע לזה. ייתכן שכל אחד משני הצדדים שחולקים בפרשנות דבריו חושף משהו מכוונתו המקורית.
והערה אחרונה. ברוב המקרים לא מאד חשוב למה התכוון חכם כלשהו. הבירור של כוונתו נעשה רק כדי לחשוף עוד שיטה בסוגיא ולגלות עוד גוונים שבלי העיון בדבריו אולי לא היינו מגלים. בסופו של דבר אני אמור לפסוק כהבנתי שלי, ובירור השיטות השונות הוא רק אמצעי. לכן לא מאד חשוב אם קלענו לכוונת הרמב"ם או הרשב"א. ודוגמה לדבר הבאתי במאמרי הנ"ל לגבי המ"מ שפירש את דברי הרמב"ם בהל' שכירות שעומדים נגד הגמרא. הוא העלה שיטה מחודשת בפירוש דבריו, אבל הכס"מ שם מביא בשם ר"א בן הרמב"ם שאביו אמר שזו טעות של המדפיס. כעת השאלה מה לעשות עם שיטת המ"מ? לכאורה בטעות יסודה ואין לזה שום ערך. אבל אני טוען שלא. אם המ"מ העלה שיטה כזאת והיה מוכן לעמוד מאחוריה, אז יש כאן עוד שיטה הלכתית (גם אם זו אינה שיטת הרמב"ם). מבחינתי כלומד הסוגיא וכפוסק אני אתחשב בזה כמו כל שיטה אחרת. לא חשוב כיצד התגלתה השיטה כל עוד היא סבירה ועקבית. כעין ההבחנה המקובלת בפילוסופיה של המדע בין הקשר הגילוי והקשר הצידוק.