תורת היחסות

תודה.
שאלתי אליך התבססה על ההנחה שההסבר כאן הוא מעבר להבחנה בין פנומנה לנואומנה.
הספקן הסטנדרטי (והמשעמם) אכן יוכל לומר על כל דבר שזה רק נראה ככה אבל אולי במציאות האמתית זה אחרת.
אבל כנראה שגם אותו ספקן יבחין בין תופעת הגופים הנראים נופלים מטה (אך יתכן שזו רק "אשליה" או "תופעה" קנטיאנית) לבין פרשנויות מסוימות של תורת היחסות (שלפיהן החלל והזמן "הנצפים" יכולים להיות שונים לחלוטין מהחלל והזמן כפי שהם באמת).
יש הרבה יותר אנשים- ובניהם גם אנשים "רציניים", מדענים ופילוסופים- שטוענים שמובן מאליו שהזמן והחלל הם יחסיים (כי "הוכח" מדעית שזה כך) מאשר אנשים שטוענים שגופים נשארים באוויר.
לפי הבנתי אלו וגם אלו טועים, אלא שבמקרה הראשון (היחסות) נראה לי שקל יותר להתבלבל וללכת שבי אחרי טענת הספקן.
אמת?

אני לא רואה הבדל. להבנתי זו שאלה בפסיכולוגיה (איפה קל יותר להתבלבל).
יש חילוק שעמדתי עליו במקום אחר שקיים בתוך תורת היחסות עצמה בין הזמן היחסי לבין הזמן המוחלט שגם הוא מופיע בה (טי וטאו). תחושת חלוף הזמן היחסי (זה שהוא זורם) היא על פני הציר הקבוע. אם לא היה ציר נוסף לא היה פשר לתחושה שהזמן זורם. זורם על פני מה? (כל דבר אחר זורם על פני הזמן עצמו. אז על פני מה זורם הזמן?). ראה טור 33.

אולי החילוק שאתה מדבר עליו בתורת היחסות לגבי הזמן (ומה עם המרחב?) הוא שיקוף של שתי הרמות הנפרדות (המדעית והפילוסופית) שאני התייחסתי אליהן. בתחושתי אנחנו מדברים על אותו דבר (אנא על תיקח את המילה "תחושתי" באופן ליטרלי מידי).