תשלומי נזיקין

שלום וברכה
 עלה לי ביאור מסוים לגמרא בבא קמא אך איני יודע עם היא מסתדרת עם פשט הפסוקים ואשמח לקבל חוות דעת  אם זה לא טירחה רבה מדי. בבא קמא ז. הסתפקה הגמרא בסתירה בין מיטב לישיב. עולא בריה דרב עילאי מחלק בין מדעתו לבין בעל כורחו ורק בבי"ד האדם חייב לשלם ממיטב ועלה לי כיוון לבאר את דבריו תוך כדי עיון בספר המצוות לרמב"ם. במצוות עשה רלו-רלח מגדיר הרמב"ם שהמצווה היא על הבי"ד לדון בדיני השור, האש, הבור וכו אך הוא לא כותב שיש מצווה על המזיק לשלם היזקו. ספר החינוך אף מוסיף שהמצווה מוטלת רק על הראויים לדון. לפי זה ניתן לבאר ביאור חדש בגמרא: אין חיוב עצמי על המזיק לשלם את היזקו אלא שיש לבי"ד כח לקחת ממנו תשלומין. כעין זה מצינו בט"ז על יו"ד סימן קסא לגבי ריבית קצוצה שם הוא כותב שאין עליו חיוב לשלם אלא שיש לבי"ד כח לקחת ממנו.  לכן כאשר הוא משלם מדעתו, אין זה מכח חיובו האישי אלא שהוא פשוט מונע מבי"ד את היכולת לבוא ולקחת ממנו מאחר שכבר אין טענה עליו שהוא חייב כסף לפלוני. מתוך כך מובן שיכול לשלם ממה שרוצה ואף מסובין מאחר שלא חייב כלל לשלם והתורה לא דיברה עליו. התורה רק אמרה שלבי"ד יש כח לבוא ולקחת ממנו ושם אמרה שהדין הוא מיטב. אמנם יש לדחות כיוון זה, מאחר שהתורה כותבת בפורש "בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו" ומשמע שיש עליו חיוב עצמי (מאחר שכאן אף עולא בריה דרב עילאי מעמיד את זה שמשלם מדעתו) ואולי יש לתרץ שהכוונה היא שכאשר הוא מחליט לשלם (אף שאינו חייב חיוב עצמי) אמרה התורה שיכול לשלם מהכל ובעצם הגדירה במילים הללו שאין עליו חיוב עצמי ולפי ביאור זה מדויקת מאוד לשון הגמרא כאן מדעתו וכאן בעל כורחו ולא נקטה כאן בבי"ד וכאן מחוץ לבי"ד מאחר שבעל כורחו הכוונה מכח חיוב (ובאופן כללי גם לאדם שיש עליו חיוב אישי שמשלם אותו ללא כפיית בי"ד במובן מסוים אין זה מדעתו מאחר שהסיבה שהסכים לכך היא שיש עליו חיוב ויש בזה בחינה של בעל כורחו ומצוות מלך ואילו מדעתו הכוונה ללא חיוב אלא שאצלנו כאשר משלם מחוץ לבי"ד זה מדעתו ואין חיוב וכאשר משלם בעל כורחו זה מכח חיוב וזה רק בבי"ד) וצ"ע . אביי דוחה את דברי עולא בריה דרב עילאי ואומר שנכון שהמצווה מתחילה, לא מחיובו האישי של האדם אלא מהיכולת של הבי"ד לכפות, אך מתוך כך נוצר אצל המזיק חיוב אישי ולכן אם בי"ד יכול לכפות מיטב, אף על המזיק נוצר חיוב אישי לשלם ממיטב.
כדי להבין את ההגיון העומד מאחורי הנחה זו יש לחדד מספר נקודות:
א] הר"ן בדרשותיו (דרוש יא) מבאר שתפקידו של בית הדין, אינו מסתכם בהסדרת החיים החברתיים, אלא נועד לבנות קומה נוספת- להנחיל את משפטי האלקים בארץ. משום כך, אין בכוחו של המשפט העברי לכשעצמו, לדאוג לרווחת היישוב המדיני ולשם כך עומד המלך שביכולתו לתקן תקנות וחוקים לפי הצורך.           והרחיב בכך הרב יעקב אריאל בספרו 'הלכה בימינו' עיי"ש.
ב] ישנה חקירה מפורסמת מהו ייעודם של תשלומי ניזיקין- פיצוי כספי לניזק או שמא הכשרת ותיקון הנזק שנגרם וכבר דן בכך בעל המחנה אפרים (נזקי ממון סימן א) ובחידושי רבנו חיים הלוי (טוען ונטען פ"ב ה"ה).
ניתן לומר שלפי המשפט האנושי, אין בכוחנו להטיל על המזיק חיוב לתקן ולהכשיר את הנזק, מאחר שברבים  מהמקרים אין הדבר אפשרי. לכן על המזיק מוטל לשלם לניזק פיצוי ממוני ותו לא וכידוע כך אכן נהוג ברחבי העולם.
לעומת זאת, המשפט האלקי בא לתבוע דרישה עמוקה יותר מהמזיק ואכן מצפה ממנו לתקן את הנזק שנגרם. אין הוא מסתפק בפיצוי שינתן לניזק, אלא בתיקון הנזק ובהחזרת המציאות למצב האידאלי שלה.
נכון הדבר, שלא תמיד ניתן ליישם את דרישתה זו של התורה בפועל ועל הניזק להסתפק בפיצוי ממוני גרידא[1], אך המונח ביסודם של תשלומי נזיקין הוא התביעה הבלתי מתפשרת לתיקון המציאות.
כפי שניתן להוכיח ממספר סוגיות, שיטת רש"י והרמב"ם היא שמטרת תשלומי נזיקין היא אכן תיקון הנזק.[2]         ניתן לומר שרק חיובים הנובעים מהמשפט האנושי מתחילים מהאדם הפרטי, אך חיובים הנובעים מהמשפט האלקי מתחילים ונמשכים מבית הדין שמטרתו לבנות קומה זאת באומה.
לפי הדברים הללו, ניתן להבין מדוע לפי הרמב"ם ורש"י אדם פטור מלשלם מדין תורה על נזק שאינו ניכר, שלדעתם הכוונה לנזק שאינו ניכר בגוף החפץ. כדי שנוכל להחיל בפועל את התביעה לתשלומי נזיקין, לא די בכך שיגרם הפסד ממוני לניזק אלא יש צורך בפגיעה בגוף החפץ. זאת מאחר שתשלומי נזיקין אינן פיצוי על הפסד ממוני, אלא דרישה לתיקון הנזק ואם הנזק לא ניכר בגוף הדבר, לא ניתן להשלימו.
מתוך כך גם מובן מדוע לא מחייבים את המזיק בגרמא. זאת מאחר שכפי שייסד הרב אשר וייס במספר מקומות[3] שבית הדין בישראל דורש מעשה, ואין הוא מסתפק בתוצאה בלבד. מאחר שהחיוב נובע מבית הדין, אין על האדם חובה לשלם כאשר הזיק בגרמא. נבאר את דברינו:
כאשר האדם פטור מתשלומין כאשר הזיק דרך גרמא, אין אנו אומרים שבאופן עקרוני יש על האדם חיוב לשלם אלא שאין לנו יכולת לממש זאת  מחמת הבעייתיות בראיית האדם במעשה הנזק שנוצר ולכן הוא פטור מכורח הנסיבות. הנחה זו הייתה נכונה אם החיוב היה מתחיל מהאדם הפרטי, אך בנידוננו בו החיוב מתחיל מבית הדין לא נוצר כלל חיוב על האדם לשלם את נזקיו מאחר שלא היה כאן מעשה, דבר הכרחי כדי שבית הדין יחייב את האדם.
אכן אין אנו מסתפקים בקומה זו, מאחר שכפי שכבר ציינו אין היא עונה על כל הדרישות החברתיות, ולא ניתן לאפשר לבני האדם להזיק בדרך גרמא או להזיק ולגרום לנזק שאינו ניכר ולכן חכמים תיקנו תקנות נוספות על מנת להשלים ולענות על הצורך הנוצר. הם קנסו את המזיק נזק שאינו ניכר כפי שמבואר בגמ' בגיטין נג:
כמו כן אם נלך בדרכם של המפרשים האומרים שלפי רש"י והרמב"ם דינא דגרמי הינו קנס או דין דרבנן[4], יש לראות בכך השלמה לקומה אותו בנה הצו האלקי המתגלה לנו דרך בתי הדין.  
 לכן מובן מדוע בני נח חייבים אף על נזקים בגרמא (כמבוא באחיעזר ח"ג סימן לז) מאחר שחיוב התשלומין אצלם הינו פיצוי ממוני לניזק והחיוב לא מתחיל מבתי הדין ולכן גם חייבים על נזק שאינו ניכר.

לסיכום: השאלה שלי האם ניתן לומר שאין חיוב עצמי לדעת עולא בריה דרב עילאי או שמא מהפסוק של בעל הבור ישלם מוכרח שיש חיוב עצמי?