אאאדש״ש
בספר לעשות מצוותיך על פרשת חקת הצעת חילוק בין להקדיש ולהקנות (שלבצע אותם צריך שהחפץ יהיה שלי וברשותי) לבין לאסור דבר (שכאן מספיק שיהיה שלי אע״פ שאינו ברשותי), ולפיו להקדיש ולהקנות הן פעולה משפטית ולכן צריך שליטה מוחלטת על החפץ, ולעומת זאת אי יכולת לאסור דבר נובע מאיסור הלכתי הנגזר מפסוק, ולכן ברגע שהחפץ היא שלך אתה כן יכול לאסור גם אם הוא לא ברשותך. עיין דף 301.
אבל לא הבנתי, י״ל שזאת גופא הטעם של הפסוק שלומדים ממנו את האי יכולת לאסור דבר שאינו שלי, שכיון שאין לי שליטה עליו לכן אני לא יכול לאסור אותו, אבל אם יש לי שליטה עליו אני כן יכול לאסור אותו, ושליטה = שלי וברשותי.
י"ל שכן וי"ל שלא. אולי זה טעם הפסוק. אבל אני מניח שהבאתי שם מקורות שלמדו לא כך (כבר איני זוכר). החילוק שלי הוא אפשרי, אבל אתה צודק שכמובן זה לא מוכרח. בגלל שזה אפשרי זהו הסבר בשיטות שסוברות כך.
וכשאתה כותב שם שיוצא למסקנה שלכל הדעות אין אפשרות מהותית לאסור דבר שאינו שלו, ואתה שם חוקר בעצם למה, (ואתה מגיע למסקנה שזה מיוסד על טריטוריה וכו וכו), האם זה לא בעצם לדרוש טעמא דקרא ?? כי הרי אאאדש״ש יוצא מפסוק מכלאיים, וא״כ כשאתה מחפש למה זה לדרוש טעמא דקרא ?!
ראשית, זהו גדר ולא טעם. במקומות רבים דורשים את גדר האיסור. למעשה, תמיד דורשים אותו, אחרת לא הייתה לנו הלכה. שנית, לא ברור ולא מוסכם שהמקור מכלאיים הוא המקור לדין זה בכל שאר התורה. וגם אם כן, המקור הזה אינו פסוק מפורש. בהלכות שנלמדות מדרשות בהחלט דורשים טעא דקרא.
הארכתי בכל זה במאמר לשורש החמישי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer