אם ראש ממשלת ישראל צדיק. ושומע לישיעיהו הנביא, עיו להכניס את כל הסורים הנמלטים ? א עזתים כשרעה מתרגשת עליהם ?

אם הפירוש הזה נראה לך מפוקפק מוסרית אז תפרש אחרת (למשל כמו שפירשו רש"י או ראב"ע ורד"ק עיי"ש). מי שמעצב בייגלה מפלסטלינה לא יכול להתלונן שיצא לו חלול.

טירגיץ,
נתת דוגמה נהדרת לאיך לומדים מוסר מהתנ"ך. בחר את הפירוש שנראה לך מוסרי וישם אותו. לכן מבחינתי הכי הגיוני לדלג על השלב הפרשני וליישם ישר את מה שנראה לך מוסרי. הוא אשר כתבתי לו.
אני מבין שאתה רק הערת לו רק לשיטתו (ודלא כשיטתי, כפי שהוא עצמו העיר).

אכן. לפי שיטתך הכללית זה יוצא מאליו, אבל גם בלעדיה אין מקום כאן לשאלה של השואל. כי השאלה בנויה על המצאות ועל פירוש שהוא לכל הפחות לא במיינסטרים הפרשני. ראשית לא מואב הגלה את שניים וחצי השבטים אלא אשור, אף שבין ישראל למואב כן היו שיעבודים הדדיים ומלחמות. בזמן שאשור הגלה את שניים וחצי השבטים ואת עשרת השבטים מישראל מואב שמח לאיד וגידף ובטח שלא עזר (על זה ביקרו אותו ישעיה טז וצפניה ב). ואחר כך כשבבל החלישה את יהודה מואב גם הצטרף לאויבים (וזה נכנס לביקורת של ירמיה מח). השואל מפרש בישעיה טז שמבטיחים למואב סיוע מיהודה ומכנה את ההבטחה הזאת רף מוסרי הזוי. אבל הפירוש הרגיל שם הוא שמבקרים את מואב על שלא הגיש סיוע לישראל ואדרבה שמח ולעג וביזה. כלומר יש פירוש מרווח זמין (שבו ישראל לא דורשים מעצמם רף מוסרי הזוי. אולי כן דורשים עמידה ברף מוסרי גבוה מהאחרים, וכדלקמן) והשואל ממציא או בוחר בדווקא פירוש שנראה לו הזוי ואז משתומם עליו.

אבל כן יש כאן נקודה נכונה להיפך. הנביאים דורשים מהעמים לגלות גדלות רוח יתרה באופן שממש לא נדרש מישראל. מבקרים את מואב ואדום על שלעגו לישראל ויהודה בימי צרתם והצטרפו לבוזזיהם, כביכול העמים אחים וותיקים מימים ימימה. אבל ישראל ויהודה כשהיה בכוחם דרסו ורמסו את מואב ואדום בצורה מיוחדת. דוד ואחאב שיעבדו את מואב. דוד וצאצאיו כמעט השמידו את אדום (יואב שר צבא דוד התעכב שישה חודשים כדי לנסות להכרית כל זכר באדום. אמציה מלך יהודה השליך עשרת אלפים שבויים אדומים מראש הסלע). ועוד כהנה כל ההיסטוריה עקובה מדם שהקיזו זה לזה. אבל כשמואב ואדום נטרו טינה וגם נקמו נקמה אז הנביאים דנים אותם ברותחי רותחים ומנבאים להם חורבן גדול כעונש על זה. זה דבר משונה למדי. [ויש להרהר אם בעניין הזה כן למדו מהנביאים לנהוג כך גם בימינו].

פשיטא. כי אצל הגויים החטא וחוסר המוסר הם במהות ואצלנו זה חיצוני. בתוכנו פנימה אנחנו טהורים וזכים.

אולי לפי זה יש להעמיד את שאלת השואל אחרת: אם רואים שעם ישראל תובע מהעמים רף מוסרי מאד נעלה, שגם אם יש דם הדדי רב עדיין אם האויב כשל והובס אז צריך לסייע לו (כך עם ישראל כביכול תובע ממואב ואדום), אז בוודאי שכך גם עם ישראל תובע מעצמו רף מוסרי כזה כלפי העמים ובנפול האויב המר והאכזר לא נשמח אלא אדרבה נעזור לו. ואז השאלה עומדת. הביקורת על העמים השכנים שלעגו והריעו במפלתם של ישראל היא מפורשת לגמרי בנביאים ולא תלויה בפרשנות.

אבל ברור שעם ישראל לא תובע רף כזה מעצמו, ואפילו אחרי שישראל עצמו מכשיל ומביס את האויבים (ולא תמיד ברור אם העילה למלחמה היא התגרות של האויב או סתם שאיפת התעצמות של ישראל או יהודה) הוא בעצמו ממשיך לנסות למגר אותם עד חורמה, וגם מייחל לכילוים המוחלט של אויביו ולא רק תבוסה במלחמה. מה שמלכי יהודה עשו לאדום למשל לא נופל בכלל ממה שבבל עשתה ליהודה, וכמו שמאחלים לבבל את כל הרע שבעולם עד הקצה האחרון להכרית שם ושאר ונין ונכד ועוללים, וקל וחומר שלא יעזרו לבני בבל ביום תבוסתם, כך התייחסו גם מואב ואדום לישראל ויהודה.

אחדד. במואב ואדום בולטת במיוחד האיפה ואיפה בקשיטת עמים אחרים על ההתנהגות כלפי ישראל בלי לקשוט את עם ישראל על ההתנהגות כלפי עמים אחרים, אבל זה עניין כללי ומפליא מאד בתנ"ך.
הביקורת של הנביאים לעם ישראל היא על אמונה וקיום מצוות שבין אדם למקום ומוסר שבין אדם לחבירו, כלומר ביקורת על ההתנהגות כלפי פנים. לעומת זאת כמעט כל הביקורת על עמים אחרים היא על ההתנהגות שלהם כלפי חוץ כלומר כלפי ישראל. אין (כמעט) ביקורת על ההתנהגות של עמים אחרים כלפי פנים – נניח כי זה לא מעניין. אך מדוע אין ביקורת על עם ישראל על ההתנהגות כלפי חוץ? וכי בכל פשע חטאו ישראל בהתנהגותם כלפי פנים אבל כלפי חוץ לא נפל רבב במעשיהם? ורק בכל שאר העמים שסביבותיהם כן נפלו רבבים רבבים בהתנהגותם כלפי חוץ? לא סביר בעליל.
בתמונה פנורמית של התנ"ך רואים מחד אפס ביקורת עצמית על ההתנהגות כלפי עמים אחרים, ומאידך המון ביקורת עצמית על עמים אחרים על ההתנהגות שלהם כלפינו. לא זכור לי שראיתי שהעלו את הנקודה הזאת אז אולי אני טועה בהכרת הפסוקים, אשמח להפרכות או הסברים.

אולי כפי שהרב מיכי כתב (נראה שהוא התכוון בציניות, אבל אני חושב שזה אמיתי) האויבים היו רעים ורשעים. אנחנו התכוננו מהם וכשמנצחים מנסים לעשות ותשקוט הארץ להרבה זמן.
כך שמעשינו מוצדקים במסגרת של הגנת הטוב על עצמו.
אבל הם למה התאכזרו אלינו ? הרי אנחנו לא מעוניינים לעשות להם רעה עד כמה שלא יהיו אויבים לנו

* התגוננו

כל מעשי הטבח והרצח במזרח התיכון נובעים מסיבה אחת ויחידה: משבר האקלים הגורם לחום בלתי נסבל באיזור המדברי. החום הנורא מביא אנשים להתנהגות אלימה.

לפיכך יפה עשה ראש ממשלתנו, שנטש את דיוני התקציב הלוהטים בכנסת, והלך לגלזגו הקרירה כדי לפתור את משבר האקלים. כשייפתר משבר האקלים יהיו כולם רגועים.

בברכה לוינגרטה שמשונברג

מנסה להסביר
כתבת שכל מלחמות היהודים היו להגנה עצמית. אבל יש כאן למשל את הדוגמאות של מואב ואדום. דוד כבש את מואב ועשה איזו מדידה עם חבלים כדי להחליט מי יחיה ומי ימות. נימוק להתגרות אין בתנ"ך, ודוד עצמו בזמנו הפקיד את משפחתו למשמרת אצל מואב. חז"ל מסבירים שמלך מואב הרג את משפחת דוד, ולכן דוד הרג מואבים לרוב. זה נשמע כמעט כמו סתם לפשוט יד בגדוד. ואדום אני בכלל לא יודע מה הוא עשה רע ליהודה עד שנהגו בו בקשיחות יוצאת דופן כזאת. ההצדקות שהיו או לא היו לישראל לפגוע בעמים שכנים לא נשמעות לי נופלות בכלל מההצדקות שהיו או לא היו לעמים שכנים לפגוע בישראל. קל וחומר שאי אפשר לבקר אותם על ששמחו למשבתו של ישראל (אולי אפשר לפי המוסר הטהור אבל זה רף שלא תבעו מישראל). "וספד מואב בקיאו והיה לשחוק גם הוא. ואם לא השחוק היה לך ישראל וכו' כי מידי דבריך בו התנודד". מואב שמח כי חזה נקם והנביאים יורדים עימו על זה עד לחייו.

שצ"ל, אשמח בבקשה לשמוע את דעתך לגופו של עניין. מדוע אין ביקורת על ישראל על התנהגותם כלפי חוץ כמו שיש על העמים האחרים ביקורת על התנהגותם כלפי ישראל. [אני רואה אפריורי כמה כיוונים. א' יש ויש ביקורת הנה כאן וכאן וכאן (השבועה לגבעונים אינה עניין לכאן). ב' אין ביקורת על אף שישראל חטא כלפי אחרים בצורה מקבילה לחטאיהם כלפיו, בגלל סיבה פלונית והיא כך וכך. ג' אין ביקורת כי בתחום הספציפי הזה של יחסי חוץ ישראל ויהודה התנהגו למופת. ד' ישראל עליון לעמים ולכן מותר לו לאכול אותם כרצונו אבל להם אסור לאכול אותו.]

בס"ד ער"ח כסלו פ"ב

לט"ג – שלום רב,

אתה מוזמן לעין במזמור פג על 'הני שיבבי בישי' של עם ישראל 'אהלי אדום וישמעאלים מואב ונגריםצ גבל ועמון ועמלק פלשת עם ישבי צר', ש'אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד'.

מאז היום עם ישראל הוא היחיד באומות, שרוצים להשמידו. המלחמה נגד עם ישראל אינה רק מלחמה לכיבוש, אלא מאבק אידיאולוגי בעם הנושא את שם ה' וקורא תיגר נגד עובדי האלילים ותרבותם, וזה כנראה מרגיז אותם עד להשחית, ולכן הם נוגים עם בני ישראל באכזריות גדולה בהרבה מאכזריותם הטבעית.

אז כשהם 'מגדישים את הסאה' – אנחנו לא צריכים להיות 'חנונים' נו'פראיירים'.

בברכה, גרהארד יוהאן הלוי ארנמן-טונברג