אמונה בעיקרון "תורה מן השמים"

א. ייתכן שהרמב"ם חשב כך. אבל זה לא אומר שזה באמת כך. לענ"ד סביר מאד שיש פסוקים שנוספו מאוחר יותר. כידוע נפלו כמה טעויות בנוסח המקרא ויש מחלוקות לגביו "(הרי יש אפילו הלכה שעוסקת במחלוקות כאלה, שקובעת שהולכים אחר רוב עדי הנוסח). כך שבהחלט ייתכנו גם שיבושים בתהליך המסירה (כמובן גם רחבים יותר מהמקומות שידועים לנו שנפלה מחלוקת או שיבוש). שלא לדבר על עריכות מאוחרות שעבר המקרא (חריזת ועריכת התעודות) וכדומה.

ב. הרמב"ם גם כותב שמעולם לא נפלה מחלוקת בהלמ"מ, וברור שזה לא נכון (ראה חוו"י סי' קצב באורך, ועוד הרבה). דרכו של הרמב"ם בכמה מקומות להכפיף את העובדות (=המצוי) לתיאוריה (=הרצוי). למבינים ברור שזה עיקר השגות הרמב"ן על שורשי הרמב"ם (הרמב"ן אמפיריציסט – נצמד לעובדות התלמודיות, והרמב"ם רציונליסט – מכפיף את פרשנות הסוגיות לסברא, לתיאוריה).

ג. אגב, אם רוצים להליץ טוב על הרמב"ם ולדונו לכף זכות, יש בהחלט מקום לשתי פרשנויות אחרות:
1. מדובר בקביעה נורמטיבית ולא היסטורית. כלומר כוונתו לומר שיש להתייחס לכל המקרא כאילו ניתן כולו מסיני. זה מעמדו הנורמטיבי, אבל זו לא קביעה היסטורית. כך יש להתייחס למימרא "כללותיה ופרטותיה מסיני", וי"א פרטותיה באוהל מועד (רי"ש ור"ע). כך גם כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש היא אמירה נורמטיבית ולא היסטורית. החלפה של עובדות בנורמה היא נורמה מקובלת. כך תוס' אומר על דין שכתוב בגמרא שחייב  מיתה שזה דין דרבנן אבל כתבו שחייב מיתה כדי להראות את חומרתו.
2. אולי הרמב"ם לא באמת חשב כך אלא חשב שחשוב לומר ולהציג את הדברים כך למען ההמון. הוא עצמו בפיהמ"ש לר"ה עושה את אותו תרגיל לרס"ג, שאמר משהו תמוה והרמב"ם כותב שרס"ג ודאי כתב זאת רק לתשובת המינים ולא  חשב כך באמת.
ובכלל, הרמב"ם בהחלט דגל בכתיבה אזוטרית, כמבואר בהקדמתו למו"נ.
——————————————————————————————
שואל:
תודה על התשובה. 
הבעיה היא שזה לא רק הרמב"ם. הרמב"ם מסתמך על הגמרא בסנהדרין. 
האם שם נאמר שאלו דברי אגדה ואינם מחייבים?
——————————————————————————————
הרב:
קודם כל – כן. הרי אפילו בהלכה (כמו לגבי הריגת כינה בשבת) נפלו טעויות בגמרא. אוסיף כאן בקצרה שאין בכלל לדבר על מושגי סמכות ביחס לעובדות. אם עובדה היא לא נכונה אז אי אפשר לדרוש ממני לקבל אותה כי יש לפלוני סמכות לגביה. וגם אם ידרשו זאת ממני אני לא אוכל לקיים (כי סו"ס אני חושב שהעובדה לא נכונה). זאת להבדיל מהלכות/נורמות, ששם ניתן לדרוש ממני לקיים משהו גם אם אינו נכון.
אבל בגמרא גם קל יותר להסביר שמדובר על אמירה נורמטיבית ולא היסטורית. כתוב שהעובר על דברי חכמים חייב מיתה, וכל המבדיל על הכוס הוויין לו בנים זכרים, ובעוון נדרים בניו של אדם מתים. כל אלו אמירות שבאות לדחוף תפיסה ערכית ולא אמירות עובדתיות על המציאות.
בכל הדברים הללו אפרט יותר בספריי על התיאולוגיה (כעת אני כותב טרילוגיה מקיפה על תיאולוגיה יהודית מעודכנת: כ"א – פילוסופיה, כ"ב – מחשבת ישראל, כ"ג – הלכה ומטא-הלכה).