בין כבוד הבריות למצוות תוכחה

שלום הרב,
קשה לי להבין איך משלבים את מצוות תוכחה עד "מבזין ומחרפין ומגדפין" (בבין אדם למקום) עם הכלל של "כבוד הבריות דוחה לאוו דלא תסור". איפה עובר הגבול בנושאים אלו? (אני שואל להלכה ולא למעשה, ברור שבזמננו יש עוד שיקולים כמו לא ישמעו וכו')
נפרט:
מחד, הרמבם כותב הלכות דעות את הכלל הידוע "במה דברים אמורים, בדברים שבין אדם לחברו; אבל בדברי שמיים–אם לא חזר בו בסתר–מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו בפניו ומבזין ומקללין, עד שיחזור למוטב:  כמו שעשו כל הנביאים לישראל." 
מצד שני ידוע הכלל שכבוד הבריות דוחה לאוו דלא תסור. והמחרפין ומגדפין פוגעים בכבוד האדם…
אי אפשר לחלק בין בין אדם לחברו למקום שהרי הסוגיה המפורסת לגבי שעטנז עוסקת במצווה שבין אדם למקום. יש ספר מפורסם של הרב רקובר על כללי כבוד הבריות אך לא ראיתי שמטפל בזה בצורה מסודרת.
 
כל מיני חילוקים אפשריים שמצאתי:

• אפשר לסבור שהכלל הנ"ל ברמבם שמחרפין נאמר דווקא במצוות דאוריתא, אך בדרבנן לא מחרפין ומבזין וכו כלל. אם אם זה היה חילוק בטח היה מובא ברמבם.
• אפשרות אחרת היא לומר שכלל כבוד הבריות נאמר במצב זמני, אך לא במצב קבוע (נודע ביהודה או״ח א, לה, דן בדין הודעה לבעל שאישה זינתה תחת בעלה) שהרי לפי הרמבם שמחרפין רק שאדם שהוכחת אותו כמה פעמים ולא שמע לך ואז אין קושי כלל. (אבל אז קשה על שיטת המתירים לחיצת יד שסוברים שהיא מדרבנן רק משום כבוד הבריות, שהרי הנ"ל יודעים שדתיים לא לוחצים יד ואז אי אפשר לומר שזה חד פעמי)
• הרב קוק בחבש פאר (פרק י, בשאלה על הערה לזקנים על טעות בהנחת תפילין) מתחבט בשאלה הזו ואומר שמוכחים איך שנדרש למרות כבוד הבריות, שאחרת המצווה היתה מתבטלת. אך, שרק דבר שנפוץ שכל בני האדם נעלבים ממנו ממנו הוא בכלל האיסור (וטעות בתפילין הוא לא משהו כזה), ובנוסף רק בגלל שהחכמים הם המוכיחים לא תיהיה בושה בכל מקרה.

מה הרב אומר?
(ושוב, ברור לי שבימינו לא מקבלים את התוכחה אז לא ברור שהמצווה נוהגת בדיוק כמו בעבר)