בליעות
הרב בטח מכיר את המחקרים על בליעות בכלים, שמסקנתם היא שאולי יש אחד משישים אלף. השאלה היא: א. מה עושים להלכה, האם/למה לשמור על הלכות בליעות (כידוע הרדב\"ז בעקבות שאלה על בליעות עשה בדיקות בשטח). ב. גם אם נניח שמשום מה שומרים על המסגרת ההלכתית הישנה, לעניין בשר בחלב אפשר לפתור את הבעיה בצורה פשוטה, אחרי בישול של בשר נניח, שוטפים את הכלי, ומבשלים משהו פרווה וטועמים (קפילא), מכיוון שכמובן לא נרגיש שום טעם של בשר הרי שיש להתיר בשופי לבשל חלב באותו סיר. ג. מה באמת ההסבר, איך זה שפעם חששו לבליעות, האם הצפיפות של הכלים הייתה פעם שונה (מצאו הרי כלים מתקופות קדומות האם אפשר לראות שם את השוני), או שפשוט נדבק פעם שאריות מהבישול ולא היה להם חומרי ניקוי מודרניים להסיר את השאריות, או שאולי יש הסבר אחר?
אני באמת לא יודע מה היה פעם. כל האפשרויות שהעלית אפשריות. כיום לדעתי בהחלט יש מקום להקל, אבל הייתי מחכה להיווצרות קונצנזוס מעט רחב יותר (בוודאי לא מלא) אחרי דיון (שטרם נערך ברצינות) בתוצאות הניסויים הללו.
נדמה לי שראיתי שהרב דב ליאור אמר שאפשר להקל בנירוסטה אם יצטרפו אליו עוד שני פוסקים.
(אני לא יודע אם השאלה הייתה על נירוסטה, או שפשוט זה כלי שממילא לא גזרו עליו כי לא היה פעם).
כתב בזה נדב שנרב באחד מפרקי הספר 'קרן זוית'.
אני ממליץ לקרוא את שכתב הרב איתם הנקין הי"ד בעניין זה. זה גם הדבר האחון שכתב המחבר לפי שנרצח.
http://www.machonso.org/hamaayan/?gilayon=32&id=1067#_ftn14
אמנם יש להעיר על דבריו ולדון שאם בימינו אף אחד לא מרגיש הרי ממילא אי"ז 'נותן טעם'.
מה חושב על כך כבוד הרב שליט"א?
היה ברור לי שזה מה שיטענו – שדורנו לא יכול להבחין בטעם בליעות, ולפ"ז כמובן נעקר דין קפילא, למה לעקור הלכות מפורשות בגמ' לחומרא אפשר, ולקולא זה עקירת הדת???
גל שלום.
דומני שגם אם צודק איתם הנקין ז"ל ולא השתנו הכלים, עדיין לא סביר בעיניי שהשתנו הטעמים. אבל גם אם כן השתנה חשו הטעם וגם אם לא – סו"ס הרי זה גופא הקריטריון הרלוונטי בימינו. מה שקובע עבורנו הוא הטעם בימינו, לכן נלענ"ד שאם אין טעם אין סיבה לחשוש. כך לענ"ד צריך להיות עיקר הדין, ודברי חז"ל אכן צל"ע. אבל כאמור כדי לגעת בעיקרים הלכתיים כאלה דרוש איזה קונצנזוס כלשהו ולו רק כדי שלא תתרופף המחויבות ההלכתית. מאידך, חשוב מאד לדון ולגבש קונצנזוס כזה כי אחרת שוב תתרופף המחויבות מחמת שהדברים נראים כחוכא.
כפי שכתבתי, אין כוונתי לקונצנזוס מלא אלא רק שניתן יהיה לומר שיש שיטה כזאת בין פוסקי זמננו.
אני מסכים לחלוטין.
כדאי לציין את המחקר המעניין בעניין זה כאן – "האם יש תפיסת טעם של בליעות בכלים המיוצרים היום?" – http://forum.otzar.org/download/file.php?id=47546
א. מהמקורות מראה בעליל שהטעם מורגש ולא מדובר באידאה פיקס.
ב. הרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות, י"ז, א, כותב: "קדרה של חרס שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום ואם בישל בה מין בשר התבשיל אסור בישל בה מין אחר בנותן טעם".
למה הוא אומר "קדרה של חרס"? בגלל שהמציאות היא שבעת העתיקה (וכך המשיך בחברות ערביות מסוימות עד המאה ה-20) השתמשו בסירי חרס עבים ולא מעובדים. סירי חרס בולעים עד 9% ממשקלם! סירי מתכת לא היו בשימוש נפוץ בעת העתיקה.
בימיו של הרמב"ם המציאות הזאת כבר שהשתנתה ולכן הוא מדגיש שמדובר בסירי חרס, מכיוון שאלה בולעים. באמת גם הראב"ד וגם הרא"ה כותבים במפורש שבכל הנוגע לברזל, משערים בכמה הוא בלע (שזה 1 לכמה אלפים) ולא לפי 1 ל-60.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer