דיין ודיני פסק דין
יש כמה הלכות המונעות מהדיין לפסוק דין, לדוגמא שצריך דווקא שני עדים, שני עדים כשרים, מאה עדים כשרים ועד אחד קרוב עדותן בטלה, שצריך התראה, שצריך התראה תכ״ד, שצריך שהנאשם יענה שהוא קיבל את ההתראה, שעדות מיוחדת לא קבילה, וכו וכו וכו.
אבל מאידך יש גם את הדין שהדיין יכול לפסוק כפי מה שהוא מריח, כמו הסיפור עם רבא ואשתו. גם אם אין לו את הדינים הפורמליסטיים שההלכה דורשת, הוא יכול לפסוק ולהרשיע את הבעל דין.
למה שני הדברים הללו לא סותרים אחד את השני ? ובמילים אחרות, למה ההלכה דורשת מהדיין כל מיני דברים כדי להרשיע בעל דין, אם בסופו של דבר הוא יכול לפסוק כפי מה שהוא מריח ?
ראה רמב"ם תחילת פ"כ ותחילת פכ"ד מהל' סנהדרין. זה נאמר רק בממונות, וגם שם זה בוטל מתקנת שתי ישיבות. אבל מעיקר הדין בממונות דיין יכול לפסוק לפי מה שנראה לו, ורק כשאין לו עמדה ברורה הוא הולך לפי דיני הראיות הרגילים. אין שום סתירה.
ובדיני נפשות גם אם יש לו עמדה משלו (מה שנראה לו) אסור לו ללכת לפי זה אלא עליו ללכת לפי הכללים של ההלכה נכון ?
למה יש הבדל בין ממונות לנפשות בענין זה ?
בנפשות יש דין מרומה, אם הוא בטוח שהדין שיוצא מהראיות אינו נכון הוא מסתלק. זה נכון גם בממונות אחרי תקנת שתי ישיבות.
ההבדל נובע כנראה מכך שבממונות כשאתה פוסק בטעות פגעת באדם אחר. קולא לזה היא חומרא לזה. בנפשות גם אם טעית והקלת הקב"ה כבר יטפל בו.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer