האם יש באמת מחלוקות קוטביות בין עמדות

שלום,

ברצוני לשתף בהרהור קל שעלה לי לאחרונה ולשמוע את דעתך:
האם יש באמת מחלוקות קוטביות בין עמדות?
לאחרונה נוכחתי לראות שוב ושוב, שבהרבה מחלוקות שני הצדדים טוענים בתוקף עמדה מסוימת, ובלהט הוויכוח נראים שני הצדדים כעמדות מבוצרות, אולם לאמיתו של דבר כל אדם סביר מקבל את צדדי הוויכוח וממילא המחלוקת אינה באמת קיימת. לכל הפחות המחלוקות עוסקות במינונים וביישום הקונקרטי במצבים אפורים מסוימים.
להלן שתי דוגמאות שעלו בדעתי כעת:
א. לאחרונה קראתי 'מחלוקת' בין דקארט ללוינס, שבעוד והראשון טען שהספרים רק מבלבלים וגורמים לקושיות ולפיכך "עזבתי לגמרי את הלימוד בספרים, ואז החלטתי שלא לבקש עוד שום מדע מלבד מה שאוכל למצוא או בעצמי, או בספר העולם הגדול", הרי שלוינס ראה בספרים "אחד מאופני הקיום האנושי, פן מהותי בנפש האדם ובהשכלתו".
ב. מחלוקת נוספת קיימת לגבי המשמעות של 'פרשנות'. האם אנחנו באמת יכולים לדעת מה המחבר חשב? עמדות קיצוניות טוענות שלא. אין לי שום מושג ואין לנו גישה לעומקי הנפש של המחבר. ועמדות אחרות טוענות שבוודאי והפרשנות אפשרית, ומעשים שבכל יום.
ברצוני לטעון שברוב הוויכוחים האלו האמת ממוקמת באמצע. כשאני קורא כאלו וויכוחים, אני תמיד חושב מה הנימוקים של הצדדים ולמי אני מסכים. וברוב מוחלט של המקרים מתברר ששני הצדדים אומרים דברי טעם, והשאלה היכן עובר הגבול. זה נכון שצריך להיזהר לא להיות 'חמור נושא ספרים', ולחשוב בצורה ביקורתית על התכנים. ויחד עם זאת ,ברור שאדם שלא קורא אינו מרחיב את אופקיו ואינו מתחדד.
בצורה חדה וקיצוניות יותר אגיד שלהתרשמותי כמעט כל מסה של פילוסוף שקראתי, מסקנותיו קיצוניות ושגויות. בין אם זה פופר או יום ואחרים, בדרך-כלל הם מדגישים היבט מסוים ומחדדים אותו, אבל בשורה התחתונה יש עמדות נוספות שלא אומרות שטויות, וצריך לשקלל את הצדדים ולהציב את הגבול היכן שהוא. כך שיישום מוחלט של תפיסות א' או ב' – כמעט תמיד מביאים לידי קיצוניות.
בהקשר זה חשבתי שזו משמעות השיפוט אנו אומרים "אתה מדבר בקיצוניות!". לשיפוט זה מתלווה קונוטציה שלילית, ולכאורה מדוע? העובדה שאני לא מטיח שהתפיסה היא "שטותית ורצופה הבלים", מלמדת שאותה שיטה בבסיסה הגיונית, אז מה רע לקחת את ההיגיון עד הסוף? כלומר, איזה פסול יש מעבר לשטות (או כיצד יכול עניין אמיתי להיות בעייתי)? ולדעתי, זו בדיוק הנקודה. הדובר לא אומר שטויות, אלא שלוקח עניין אמיתי, ומקצין אותו לחלוטין, ועד שאינו רואה שיש צבעים נוספים [וכמו אברהם אבינו שהיה מימוש של ספירת החסד, וזה יפה, הבעיה שיש עוד ספירות. במילים אחרות: הוא היה קיצוני, ולא שהיה משהו שקרי].
בסגנון שונה חשבתי בהקשר זה על 'טיעוני דילמה'. אנשים חושבים – כדוגמתך הידועה – שאין סיבה לעשות מבחנים כי הם מיותרים (או שגם ככה התלמיד חרוץ ואינו זקוק, או שהוא כה מופרע שמבחנים לא יועילו). אבל באמת יש מודל נוסף. אלו שהמבחנים כן יתרמו להם. וכן על זה הדרך, בדוגמאות של המחלוקות דלעיל, עושה רושם שכביכול יש רק שתי עמדות  – קיצוניות כמובן – או שכן יש לקורא ספרים, או שלא. והאמת – שלא במפתיע – שיש מודל שלישי: חשוב לקרוא, וחשוב לקרוא בשום שכל ומתוך ביקורתיות. זה נראה כאילו אנשים לא מודעים לאופציה השלישית, וכשמודעים לה הרבה וויכוחים פשוט מתפוגגים.
אחריג ואגיד שבשאלות עובדה האופציה לא קיימת. או שיש אלוקים, או שאין. אין משהו שלישי. אבל כאמור בוויכוחים על ערכים, ואפילו על מימוש של דמוקרטיה או על שיטת חינוך וכלכלה, הרושם שנוצר אצלי שמרבית הוויכוחים אינם באמת קיימים כפי שהם נראים. כלומר, העמדות הקיצוניות הן רק משמשות כתמרורים וכמצפנים, שכולנו מסכימים שהאמת באמצע עם מינונים לכאן ולשם (ועל זה יש להתווכח באמת). ואילו הפילוסופים משמשים כמודלים לאותם עמדות קיצוניות, ולכן הן בעצם כמעט טועים בהגדרה.
עד כאן שברי מחשבות. אשמח לשמוע את התרשמותך.