היקש בין פשט לדרש
שלום הרב מיכי,
בסנהדרין דף טו. בלימוד לגבי רובע זכר – עד כמה שהבנתי מגעת, הגמרא שם מבצעת לימוד בשתי מדרגות. קודם כל לומדים את הפסוק "כל שוכב עם בהמה" במידת "אם אינו ענין" לנשכב, ולאחר מכן יש היקש בין שוכב לנשכב כדי ללמוד את מס' הדיינים. האם יש כאן היקש בין הפשט והדרש של הפסוק? בין המילה שכתובה בפועל לבין המילה שדרשנו ב"אם אינו עניין"?
ראיתי עכשיו באנציקלופדיה תלמודית שמביאים היקש "יראה-יראה" בין הקרי והכתיב של המילה, שהוא אולי קרוב לעניין הזה – אבל עדיין לא ברמה של "אם אינו עניין" שקשה לומר שהוא פשט הכתוב בדרך כלשהי.
שמעתי הסבר לפיו ההיקש הוא בין הפסוק בויקרא ("איש אשר יתן שכבתו") ובין הפסוק בשמות, אבל זכור לי ששמעתי מהרב שהיקש חייב להיות באותו פסוק או באותו עניין בתורה (למשל בפסוקים סמוכים או אותה פרשיה). איך להבין את הלימוד הזה?
אני לא רואה שם היקש בין הפשט לדרש אלא שיקול שכולו דרש. הפסוק מלמד את הדין של נשכב באם אינו עניין. הגמרא תוהה מדוע לא כתבו ישר נשכב ולימדו את זה בפשט ולא בדרש. בגלל הקושי הזה היא לומדת מכך שבאו להקיש שוכב לנשכב. זהה לא מידת היקש ממידות הדרש שמשווה שני הקשרים פשטיים אלא אלא דרש עצמאי שבא לבאר מדוע התורה בחרה ניסוח מסובך כשיש פשוט.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer