הכללות אמיתיות?
בגמ' ב"ק (נד.) מבואר שהו"א ששור חייב בבור ולא חמור משום ששור קרב לגבי מזבח, וחמור לא. אותה הפירכא נמצאת גם ביחס לשור וחמור במקומות שונים והקשרים שונים. איזה מין נונסנס הולך כאן? הקדושה בבכורה או הקרבה למזבח גורמת חיוב או פטור???
בעירובין כ"ח ילפי' מכלל ופרט להביא למע"ש פרי מפרי וגדולי קרקע – לאפוקי דגים – (במאירי שם מבאר שכן דגים אין מזונם מהקרקע????????) – ושוב – מה נגרע חלקם של דגים מבהמות?
בתוס שבת ע"ג: מבו לחלק בין פוצע בהמה לדמה לפוצע דג (=חלזון) לדמו שהרי אינו גדולי קרקע.
בקיצור, אינני מבין את ההכללות שנמצאות בחז"ל בכל מיני מקומות כאלה. אולי בחלק מהמקומות אפשר לתרץ אבל האם אין כאן הגיון כללי?
יש מקומות שבהם קשה להבין, אבל אני מניח שתמיד יש תשובה כלשהי. כל מקום לגופו. למשל בשור וחמור, ייתכן שזה שחמור לא קרב לגבי מזבח זו אינדיקציה לכך שהבעלות שלי עליו לא מלאה (אני לא יכול לעשות איתו מה שארצה), ולכן אולי גם לא אתחייב בנזקיו. לחלופין, אולי החמור הוא בע"ח ירוד ולכן אינו קרב למזבח, ואולי זו סברא לפטור עליו בבור (אם יש לך בע"ח טמבל אל תשלח אותו לרה"ר בלי השגחה). אבל אלו כמובן השערות, ובאמת לא תמיד ברורה דרך החשיבה של חז"ל.
לגבי מע"ש זה פחות קשה, כי שם מדובר על דיני התורה ולא על משפט הלכתי שקרוב לשכל. איני יודע מה ניתן לפדות בכספי מע"ש ומה הקריטריון. ייתכן שהמעשר קשור לקרקע ולכן לא אוכלים בדמיו משהו שאינו גידולי קרקע (ופרי מפרי).
לגבי דש לא בגידולי קרקע הוא מגדרי מלאכת דש.
כל מקום כזה צריך להידון לגופו, אבל אני לא חושב שזה כל כך מופרך.
האמת שהעסק עם שור וחמור הכי מטריד אותי.
ומה שכתב הרב אינו מספיק לי.
אני פשוט משתגע מזה. הרבה בהמות אינם קרבות לגבי מזבח כי הם טמאות ושלל סיבות. מכאן ועד ליצור אינדיקציה מפרט זה על שכלו של חמור..? על אף שהוא חמור..?
זה פשוט מקומם.
זה אתגר מעניין ומספיק ממוקד. אנסה לחשוב על הסבר כלשהו לשאלה הזאת.
רק ברקע הדברים אזכיר שכל דיני נזיקין שבתורה מבוססים על תפיסות דומות: מדוע זה משנה אם כוונת השור להזיק? למה הפטור על טמון הוא רק בנזקי אש? למה היזק בצרורות משלמים חצי נזק (ולמה זה ממון ולא קנס)? למה מגדירים את ארבעת האבות דווקא באופן הבא: קרן, שן, רגל, בור ואש? מניין דווקא החלוקה הזאת? לחלק מהדברים יש הסברים סבירים, אבל יש לזכור שברקע כל המסגרת בנויה על הנחות שטעויות בירור. אולי בירור כזה יכול להאיר גם את הנקודה ששאלת לגביה.
אבל כאמור אנסה לחשוב. אם תהיה לי תובנה כלשהי אעדכן.
הרהורים ראשוניים:
א.
הסתכלתי שוב על הגמרא בב"ק, ויש שם נקודה חשובה שאין להתעלם ממנה. זו לא הו"א לחייב רק שור ולא חמור. ההקשר הוא דרשת כלל ופרט שבה לפי כללי מידות הדרש הפרט בא למעט משהו מהכלל. התור המורה לנו למעט משהו. כעת השאלה מה הוא בא למעט. גם אם אין לך מה למעט הגיונית, אתה בכל זאת חייב למעט שהרי התורה כתבה את המבנה של כלל ופרט שמחייב זאת. לכן כאן יש יותר מקום לומר שאם כבר צריך למעט ולא מוצאים מה, יש הו"א למעט חמור שלא קרב אצל מזבח. אחרת מה תמעט? שים לב שזו לא סברא שעומדת לעצמה שהיינו אומרים בעצמנו לפטור חמור. השאלה מה התורה התכוונה למעט.
הסברתי זאת פעם לגבי הדרשה של שמעון העמסוני בפסחים כב, ששם הוא רצה לוותר על דרשות "את" בגלל שלא מצא מה לרבות ב"את ה' אלוקיך תירא". אל מי תדמיוני ואשווה?! כלומר יש לו סברא שאוסרת לרבות מורא ת"ח, והוא לא מוכן לעשות זאת אפילו כשהוא נתקע עם מילת "את" שאין לו מה לרבות ממנה. אלא שאז בא ר"ע ואמר לו: אתה צודק, אבל יש לנו את המילה "את", והכלל הוא שצריך לרבות ממנה משהו. אין ברירה אלא לרבות ת"ח (הנחתי היא שגם ר"G מודע לבעייתיות ההגיונית-תוכנית, ומרבה רק בגלל האילוץ. כך פשט הגמרא). הרי לך שלמרות שהסברא אומרת לא לרבות יראת ת"ח, בגלל שהתורה מחייבת אותנו לרבות משהו בוחרים את מה שהכי פחות בלתי סביר. בה במיה אני טוען שכלל וםרט מחייב למעט משהו. למרות שאין היגיון רב למעט חמור, אני מחפש קריטריון כלשהו (הכי פחות בלתי סביר) וממעט כי אני חייב.
ב.
מעבר כל זה, ובהמשך להערתי בתשובה הראשונה למעלה, עלינו לזכור שמדובר בדיני נזיקין בהלכה. שם העניין עובד בקטגוריות הלכתיות והחילוקים לא תמיד הגיוניים. אבל במקביל יש את המשפט ההגיוני והמוסרי (משפט המלך), דיני בני נוח, וייתכן ששם לא הייתה הו"א לפטור בחמור. זה מעמיד את כל הסיפור באור אחר לגמרי…זה כמובן לשיטתי שהמוסר וההלכה הם שני מישורים בלתי תלויים שפועלים במקביל.
לפי הצעה זו, גם אם היינו בוחרים למעט חמור, היינו מחייבים על נזקי חמור אבל מדיני המלך והמוסר ולא מדיני נזיקין של התורה. נפ"מ אפשרית: שאפילו מעיקר הדין לא צריך סמוכים בשביל זה.
להעביר את השאלה מחז"ל אל התורה זה רק כדי להקל על שיוך הסברא הזאת למישור ההלכתי הא-מוסרי, כן?
אכן, אבל לא רק. אני טוען שהמישור המוסרי נותר גם הוא על כנו וממלא מקום בחיינו (במישור החוץ הלכתי אלא משפטי-מוסרי).
ישר כח על ההתייחסות הנדיבה.
(למרות שהמשגיח לימד אותי ש"את" לרבות ת"ח של ר"ע שינה ממש את התפיסה 🙂
השאלה האם עליך לירוא מהמשגיח הזה? 🙂
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer