הליכה אחר הרוב

שלום וברכה1
לא הבנתי כיצד לומדים הליכה אחר הרוב מבית דין. ראשית שם מדובר על צורת הכרעה בויכוחים ומה זה שייך לדיני ספיקות. אבאר את דברי: אם אני מתלבט אם לעשות מעשה מסוים ואני מעלה שיקולים בעד ובנגד אזי כל שיקול בפני עצמו אומר לי באופן מוחלט ונחרץ מה לעשות, אלא שלבסוף אני משקלל את כל השיקולים הללו ומחליט כיצד להכריע. 
גם בדיינים כל דיין אומר לי במאה אחוזים לגבי המקרה הספציפי הזה מה לעשות, אלא שנוצרת התנגשות בין כלל הדיינים ואנו נותנים לכל קבוצה משקל והיא מנצחת. 
לעומת זאת ברוב הרוב איננו אומר לי משהו נחרץ לגבי החתיכה הספציפית הזאת ואיננו מכחיש את המיעוט אלא שיש סיכוי שהוא מהרוב, ומה זה שייך לדיינים? 
במילים אחרות:
שר בבית דין נחלקים, הולכים אחר רוב דעות. האם זה שייך להלכה של אחרי רבים להטות? האם בכלל יש כאן רוב ומיעוט? ניתן לומר שכאשר יש ויכוח לדעת הרוב יש משקל יותר חזק ולכן מכריעים כמותו [אך אין ביטחון שהוא זה אשר צודק, אלא הולכים אחריו כי יש לו משקל יותר גדול], אך זה שייך דווקא לדיון של דעות , אך האם זה שייך למצב בו יש ספק מציאותי? שם לא שייך המושג משקל דעות. בעוד שויכוח חייבים להכריע [באו לבית הדין כדי לפסוק] , אין חובה להתיר את החתיכה של האיסור.
[בכל דעה בפני עצמה, יש 100% [הוא בטוח שהוא צודק], וזה שנחלקו עליו לא מערער את ה-100% שלי, בניגוד לספק במציאות שת' חנויות אינן 100% אלא 90%.