חיוב מצוות למי שגדל בסביבה חילונית

השאלה היא האם התחייבות מחייבת ציבור גם אחרי שכמה דורות כבר נטשו אותה. לדוגמא, נניח שקהילה כלשהי בעמ"י התחייבה לנהוג לפי פוסק מסוים ובאיזשהו שלב רוב בני הקהילה אימצו פוסק אחר(לכאורה זה המצב אצל יהודי תימן שחלקם עברו מהרמב"ם לשו"ע), האם הם חייבים לחזור כולם לפוסק הראשון?

בפשטות כן, אבל בכל אופן זה לא המצב כאן.
מעבר לזה, לאמץ פוסק אינה התחייבות אלא מנהג או לכל היותר נדר. התחייבות היא כלפי מישהו (חוזה). וחוזה מחייב גם אם נטשו אותו באמצע בפשיעה.

האם קבלת הציבור פירושה שהקב"ה מחייב כל יהודי לנהוג לפי קבלת אבותיו והקבלה היא המקרה למצווה כמו מצוות ביכורים למי שיש לו פירות, או שזו סברא עצמאית כמו תורת המשפטים. האמת שאני לא בטוח שיש לשיטתך הבדל חד בין השניים, (ועדיין, כסברא עצמאית קבלת הציבור מעניינת בערך כמו נעירת ערוד מתוך קופה של תבן, כמובן).

אני באמת לא רואה הבדל חד. התורה ניתנה לציבור והחוזה נחתם עמו, ולכן סברא היא שהציבור הוא שקובע כיצד מקיימים אותה.

שואל בכל זאת, הסברא היא שיקול של הקב"ה ובגללה הוא מצווה כעת כל מיני ציוויים, או שהיא שיקול של כל יהודי בפני עצמו

לא הבנתי את השאלה.

כתוב בגמרא שצריך לישון בסוכה. האם כעת בסופו של חשבון הקב"ה מצווה אותי ישירות "עליך לישון בסוכה" והוא בחר לצוות אותי את הציווי הזה ולא ציווי אחר כי זה מה שהוסק בגמרא שאותה הציבור קיבל על עצמו (ואם הגמרא הייתה מגיעה למסקנה אחרת, או שהציבור היה מקבל על עצמו ספר אחר, אז הקב"ה היה מצווה אותי ציווי אחר). או שהקב"ה ציווה רק את התורה וכעת אדם לבד חושב שנכון וראוי לציית להסכמת הציבור כמו שנכון וראוי לציית לצוים של הקב"ה. אם לדעתך ההבדל הזה לא מוגדר אולי תוכל להסביר למה. נפ"מ למשל לאחד כמוני שאם יש רצון ספציפי של הקב"ה אז זה דבר בעל חשיבות גם בלי שאתעניין בשיקולים שלו לרצות ולצוות, אבל אם זאת סברא עצמאית (כמו שאני חושב על המוסר) אז אני בהחלט שופט את סבירות השיקולים.

מה שהאדם חושב "לבד" גם הוא תקף מכוח רצון ה'. כמו המוסר. אם אחשוב שרצון ה' שלא אשן בסוכה אז כנראה שלא אשן, לפי שתי האפשרויות. אלא שזה די היפותטי כי אין לי באמת דרך לדעת זאת.
בקיצור, הקב"ה מצפה מאיתנו לציית לפירוש שהתקבל להלכה, גם אם אינו קולע לרצונו המקורי. אבל זה כל עוד לי אין מידע אחר. אם בצורה כלשהי ברור לי שזו טעות, אז נכנסנו לדין טועה במצווה לשמוע לדברי חכמים. כאן יש מקום לדון.