כיסוי ראש חלקי

בגמרא בכתובות נראה שכיסוי ראש זה דין דאורייתא.
לדעתך הדין הזה משתנה לפי המנהג?
למה מי שהולכת עם סרט לא עוברת על מה שמופיע בגמרא הזו כדין מהתורה?

תודה

יש דעות בפוסקים שכיסוי הראש מן התורה הוא רק איסוף השיער. השאלה מה נכלל באיסור. מעבר לזה, גם ההנחה שדין תורה לא משתנה עם המנהג אינה חד משמעית (נכון שכך עולה מפשט הסוגיא שמחלקת בין דת משה לדת יהודית, אבל יש מהמפרשים שחילקו).

תודה על התשובה, אשמח א. אם הרב יוכל להרחיב טיפה בעניין השני שיש בכיסוי ראש לדעתו, (האם זה צניעות?) ואם מלכתחילה לא ברור שזה רק לנשים נשואות, מדוע היום רק נשים נשואות הולכות כך? האם זה עניין שתלוי בנורמה?
ב. עד איזו נק' השתנות עם הנורמה היא לגיטימית? האם יש קו אדום? האם הנורמה יכולה גם לבטל את כיסוי הראש לחלוטין?
שוב תודה רבה…

לא הבנתי את השאלה. האם דין התורה הוא משום צניעות? כנראה שכן. לכן הכהן פורע את שער האישה שסטתה. מהסוגיא זה לא ברור, ובפוסקים לרוב הדעות זה רק לנשואה. ראה סקירה קצרה כאן:
http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=1590
אני לא מכיר קו אדום. זה עניין של תחושה. אבל כאמור ספק אם דין התורה הוא עניין שתלוי בנורמה. מה שכתבתי הוא שלא ברור שלא, אבל בפשטות זה לא.

בעניין כיסוי ראש לפנויה:
נדב שנרב הוכיח מכך שפנויות לא הולכות עם כיסוי שכנראה המנהג לא קשור לצניעות, לעומת זאת בסקירה שהרב הפנה אליה נראה שבאופן עקרוני אין חילוק בין פנויה לנשואה, רק שהפנויות לא קיבלו על עצמן את דין התורה ומנהגן התקבל בדיעבד. לכאורה- מכאן יוצא שהמנהג כן משנה את ההלכה אפילו אם היא דאו' (כי הפנויות לא הולכות אפילו בקלתה) לא? איך זה קורה? זה נשמע לי ממש מוזר שבגלל שהן לא קיבלו את זה זה משתנה… האם בת שרוצה כן לעשות את רצון ה' בצורה הכי מוצלחת ראוי שתכסה את ראשה?

אני לא חושב שהמנהג כאן שינה הלכה. המנהג עיצב אותה. זה הבדל גדול. לטעון שהמנהג שינה הלכה פירושו שההלכה מעיקרא הייתה שכיסוי בין לנשואה בין לפנויה והמנהג שינה זאת. אבל ייתכן שהמנהג משקף את ההלכה מעיקרה, וכך היה תמיד. כאמור, ברמב"ם ושו"ע יש ביטויים אחרים (יש גם סתירות), אבל אני מדבר על העיקרון. כמו"כ ייתכן שהמנהג קבע את ההלכה מעיקרא, כלומר התורה מורה לנו ללכת כמו שנשים צנועות הולכות, והמנהג קובע מה נשים צנועות עושות.
ומכאן שאם יש פנויה שתכסה את ראשה זה בהחלט לא מנהג שטות, ואולי אף ראוי לכתחילה לעשות כן.

אני חושב שהבנתי את האפשרות שהמנהג משקף את ההלכה מעיקרא, ולפי זה הדברים מסתדרים לי, אבל האפשרות השנייה עדיין קצת לא ברורה לי- האם הרב מתכוון שבכך שהתורה רומזת שאשה צריכה להיות עם כיסוי ראש היא בעצם אומרת שנשים צריכות להיות צנועות- רק שזה היה הביטוי\ המנהג לנשים צנועות בימי קדם, וזה כלל גם את הנשואות וגם את הפנויות, ובמהלך הדורות המושג צניעות השתנה והצטמצם לנשואות בלבד, ולכן הפנויות הפסיקו ללכת עם כיסוי ראש?
לפי זה לכאורה, כן יכול להיות מצב שנשים לא ילבשו כיסוי ראש בכלל, ועדיין יקיימו את רצון ה', כי- בימינו נגיד, נראלי זה לא מאפיין צניעות (נראלי יש הרבה נשים לא יהודיות\ חילוניות נשואות שהן צנועות ולא מרגישות צורך לכסות את ראשן…)
רק לשם ההבהרה- אני לא מחפש היתר לנשים ללכת בלי כיסוי ראש, אני רק מנסה להבין…

אכן.

מה עדיף: שיער פזור עם כיסוי ראש חלקי או איסוף השיער ללא כל כיסוי?

להלכה מקובל שיש לכסות ולא די באיסוף בעלמא.

לא שאלתי מה להלכה מקובל אלא מה מבין שתי האופציות שהוצגו עדיף

לדעתי האישית, לא הלכתית, תעשה מה שבא לך.
לאיזו עדיפות אתה מתכוין אם לא במישור ההלכתי? אתה שואל אם עדיף שאישה תסמן את היותה נשואה? אני חושב שכן. אבל מהו הסימון זה תלוי בנורמות המקובלות (אם פנויות יכסו את ראשן אזי כיסוי הראש יפסיק להיות סימן יעיל).

כעת חשבתי שאולי כוונתך לשאול מה דעתי ההלכתית (לאפוקי מדעות הפוסקים). אין לי דעה ברורה. הסוגיא סובלת הכל.

לגבי הדעה האישית, האם הטענה היא ש*ראוי* במקרה זה לעשות מה שבא לי? או כעצה פרקטית נוסח "אל תהי צדיק הרבה"?
ואם הסוגיה סובלת הכל, מדוע מקובל להלכה דווקא לכסות?

לא זה ולא זה. התכוונתי לומר שאם אינך שואל שאלה הלכתית איני מבין מה השאלה. עשה מה שבא לך. אם אתה שואל מה ראוי בלי קשר להלכה, כתבתי שכדאי לסמן את היותה נשואה.
פשט הסוגיא הוא שמדאורייתא יש רמה אחת (דת משה) ומדרבנן רמה אחרת (דת יהודית). יש דעות שמדאורייתא די באיסוף, אבל ככל הזכור לי מדרבנן לכל הדעות נדרש כיסוי. אמנם דין דרבנן תלוי במנהג, ולכן יש מקום לומר שכיום המצב שונה.

תודה

אחלק את תגובתי לסעיפים.

המקור לכיסוי ראש הוא הגמרא במסכת כתובות דף ע"ב, הלומדת מהפסוק ופרע את ראש האשה, ומשמע שמעיקרא היה מכוסה.

ברש"י יש שני פירושים: א. גזירת הכתוב (שלמדים כך מהפסוק) ב. מהפסוק למדים שכך היה מנהג בנות ישראל.

פשט הגמרא הוא שהאיסור הוא דאורייתא, "דאורייתא היא!" וכך נקטו רוב הפוסקים.

אולם תרומת הדשן בסימן רמ"ב בדעת הרמב"ם כותב שהאיסור הוא מדרבנן, ופירוש "דאורייתא היא" הוא שיש לזה רמז מהתורה. כך סוברים עוד שניים שלושה פוסקים, בראשם הגאון רבי יוסף משאש, שהאיסור הוא מנהג בנות ישראל ותו לא.

לכולי עלמא, לא מדובר באיסור לאו או באיסור עשה.

פשט הגמרא הוא שהאיסור הוא לכל בנות ישראל, "אזהרה לבנות ישראל", גם רווקה וגם נשואה, וכך משמע מפשט הרמב"ם והשולחן ערוך. בעקבות סתירה בדבריהם (בהלכות ק"ש התירו לקרוא מול שיער הבתולות) ביארו המפרשים שפנויה גרושה חייבת אבל פנויה רווקה פטורה.

בהקדמת ספר "חן וכבוד" (ניתן לקרוא בכתובת bit.ly/chenvechavod) הביא פירוש חדשני, שבזמן הגמרא היו גם הרווקות וגם הנשואות מכסות את ראשן, אבל היו נוהגות להוציא צמה מכיסוי ראשן (והשערות מחוץ לצמה נקראו "חוץ לצמתה"). ביום חופתן, היו הרווקות מפזרות את שערותיהן על כתפיהן לסימן, אך ראשן היה נשאר מכוסה.

סביר להניח שבמרוצת הדורות התפתח מנהג שהרווקות גילו את ראשן לגמרי, ואנחנו מוצאים כבר בראשונים עדויות לכך. בספר "חן וכבוד" הנ"ל בפרק ח' ציין לשיטה מקובצת (כתובות טו:) בד"ה וראשה פרוע, שכתב וזה לשונו "פירוש: מגולה, וכך היו נוהגין לבתולה ולא לאלמנה. והא דאמרינן לקמן (ע"ב) ופרע את ראש האשה, מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפירוע ראש, י"ל דבנשואות קא מיירי. מליקוטי הגאונים".

כמו כן כתב ה"אור זרוע" בהלכות שבת (סי' פ"ד), וזה לשונו: "ואם הוא מחובר לשבכה מותר כדפירש"י משום שאינה מגלה ראשה ברה"ר א"כ בתולה שאינה חוששת על גילוי הראש אע"פ שמחובר לשבכה אסור לצאת בו". ומוכח מדבריו שהרווקות לא חששו לגלות ראשן ברה"ר, כיון שהיו רגילות בזה.

כמו כן כתב רש"י במסכ' סנהדרין (נח:), וזה לשונו: "משתפרע ראשה בשוק – שהיו רגילות אף הנכריות הנשואות שלא לצאת בראש פרוע". ומשמע שכיסוי הראש היה ענין לנשואות ולא לרווקות, וע"ז כותב רש"י שלא רק היהודיות הנשואות כיסו ראשן אלא אף הנכריות הנשואות.

זהו נתון מעניין, לפיו כיסוי השיער תלוי במנהג, וכמו כן אנחנו מוצאים לגבי קריאת שמע מול שערן של הרווקות, בראשונים על מסכת ברכות דף כ"ד, שכולם מציינים שמותר לקרוא ק"ש מול שיער הבתולות כי רגילות לגלותו. לא מצאנו היתר כזה באיסור מסויים, והדבר צריך עיון.

בראשונים מובא שהמנהג פשוט אצל הנשים לגלות פניה וידיה ורגליה: "אבל פניה ידיה ורגליה… אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד" (רשב"א) "אבל פניה ידיה ורגליה… אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן" (ארחות חיים).

ונשאלת השאלה, מה נשתנו ידיה ורגליה, ובעיקר פניה ששם זהו עיקר יופי האשה, משאר איברים, ומדוע מותר לגלותם, וכי זה "שרגיל בהם" זוהי סיבה להתיר לגלותם?

ונראה שהסברא פשוטה שידיים ורגליים ופנים למרות שהם ערוה ואסור להסתכל אפילו באצבע קטנה, אין להם דין כמו עיקר הגוף, ומותר לגלותם. אלא שצריך לעיין עד איזה גבול נקרא פנים וידיים ורגליים, והיכן מפורש גבול זה. והיום המציאו גבולות, גם לגילוי פנים ועורף, וגם לגילוי ידיים ורגליים (עד המרפק ועד הברך).

ולאחר כל זאת הבה נתבונן ביסוד איסור גילוי השוק, בברכות כ"ד: "שוק באשה ערוה… קול באשה ערוה… שיער באשה ערוה". ומביאים ראיה מהפסוקים בשיר השירים וכדומה. וגם כאן נשאלת השאלה, מדוע צריך להביא ראיה מהפסוקים, הלא זה בכלל והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערות דבר.

ונראה ששלושת הדברים המובאים בברכות כ"ד, דהיינו שוק ושיער וקול, אינם ערוה בעצם, אלא תלויים ברגילות, ואם רגילים לגלותם, אינם ערוה. ולכן אין איסורם מדאורייתא אלא מדרבנן, במקום שאין רגילים בהם, ולכן הוצרכו לפסוקים מיוחדים (ובענין גילוי שיער אצל האשה, בזה יש פסוק אחר שלומדים ממנו האיסור (ופרע את ראש האשה) ואין האיסור מחמת ערוה, ויש שגם בזה סברו שאינו מדאורייתא, כמו תרומת הדשן בסי' רמ"ב בדעת הרמב"ם, ומה שנקטו בגמ' דאורייתא היא, יש הרבה מקומות שאינו אלא דרבנן).

וזה מוכח מתוספות הרא"ש ברכות כ"ד, "שוק באשה ערוה. דלא תימא פעמים שהאשה מגבהת בגדיה ואין דרכה להיות מכוסה קמ"ל דהוי ערוה". וכן בשיטה מקובצת שם: "קא משמע לן שאף על פי שפעמים הוא נגלה דינו כמקום מכוסה שהוא מביא לידי ערוה". ומשמע שאם באמת היתה האשה רגילה לגלות השוק, לא היה בזה משום ערוה. אלא שבזמנם היו רגילים "לפעמים" לגלותו, ולכן הגמ' קמ"ל חידוש שאין זה מספיק כדי להתיר.

וכן מפורש בראבי"ה חלק א' מסכת ברכות סימן ע"ו: "וכל הדברים [שהזכרנו למעלה] לערוה [דהיינו שוק, קול, שיער] דווקא בדבר שאין רגילות להגלות, אבל בתולה הרגילה בגילוי שער לא חיישינן, דליכא הרהור". משמע מדבריו שהוא הדין לשוק ולקול, שאם יש רגילות בזה, לא חיישינן.

ובאגודה מסכת ברכות פרק ג מבואר הדבר עוד יותר, וזה לשונו: "שוק באשה ערוה במקום שדרך לכסות". היינו שבמקום שאין דרך לכסותו, אינו ערוה.

ולפ"ז מבואר קושיית הב"ח באורח חיים סימן ע"ה, "לאיזה צורך נקט שוק יותר משאר מקומות מכוסין שבה", וביאר שהיתה הו"א שמותר אפילו להסתכל בשוק של אשת איש, כיוון שהוא מלוכלך בדרך כלל, וקמ"ל שאסור. ולדברינו אין שום קושיה, כי דוקא שוק תלוי ברגילות, כמו שיער, אבל שאר איברים לא (והזרוע עד המרפק, דינו כשוק עד הברך).

וממילא, גם אם נסבור שמיקום השוק הוא החלק התחתון של הרגל, יש מקום לומר שאם יש רגילות לגלותו, אינו ערוה, וכמו שהוא הדין בשיער לפי כל הראשונים, וממילא אפשר שפיר לסמוך על המשנה ברורה והפמ"ג, גם אם נצמדים לשכל הישר שהשוק הוא החלק התחתון.

הפועל היוצא מזה לגבי שיער שהרווקות כיום מגלות אותו כי כבר אינו ערוה, אבל עדיין רוב הפוסקים נוקטים בפשטות שהאיסור הוא "דת משה" דהיינו דאורייתא ולא ישתנה בשום מצב, לפיכך אין להתיר גילוי ראש לנשים גם כיום ואין להתייחס לדעה יחידאה מהפוסקים.

דבר נוסף שהביאו לעיל הוא שכיסוי הראש נועד "להבדיל בין נשואה לרווקה". זהו דבר מופרך ביותר, שהרי אפשר להבדיל ע"י טבעת נישואין. כמו כן, אם מסתכלים על המקור שהבאתי בראשית דבריי, הוא מדבר על כלל בנות ישראל, ולא על הבדלה בין נשואות לרווקות.

בנוסף, יש טעמים מפורשים לטעם איסור גילוי הראש. הגמרא בעירובין דף ק' נוקטת שזהו משום קללת חוה. רש"י מביא שזה גזירת הכתוב, או מנהג. אף אחד מחז"ל או מהראשונים הזכיר שהכיסוי בא להבדיל בין נשואה לרווקה.

כמו כן הזכירו לעיל שכיסוי הראש מהתורה הוא רק איסוף השיער. המילה "ופרע" כוללת שני דברים, גילוי השיער ע"י הסרת הכיסוי, ופריעתו. גם כך משמע שהגמ' הבינה, ולכן היא מחייבת את המינימום – "קלתה" (מטפחת, או סל העשוי רשת צפופה).

הרב מיכאל אברהם כתב גם את המשפט הלא ברור הזה: "האם דין התורה הוא משום צניעות? כנראה שכן. לכן הכהן פורע את שער האישה שסטתה".

מטרת הכהן היא לכער את האשה שסטתה, ראה בסוטה דף ח' ע"ב: "היא פירסה לו סודרין נאין על ראשה, לפיכך כהן נוטל כיפה מעל ראשה ומניחה תחת רגליה". ובעמוד הבא: "היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה". אין שום קשר לצניעות, וכמובן שאין שום קשר לטעם שמחמתו חייבה התורה (לכאורה) את הנשים לכסות את השיער.

לענ"ד נראה שמלכתחילה חייבה התורה את כיסוי השיער מתוך טעם נסתר (כך גם כתב בספר "מאורי אור" לתלמידו של הערוך לנר), או שמנהג הנשים לכסות את הראש נקבע בתורה. כך או כך, *בדיעבד* לאחר שהתפשט המנהג, זה הפך לאלמנט של צניעות, כי אשה שפורצת את המנהג נחשבת לפרוצה. לפיכך ניתן לראות בשו"ת תרומת הדשן שיש בגילוי השיער משום "פריצותא דגברי". אבל אין הפירוש שזהו הטעם מעיקרא.