כל ישראל ערבים זה בזה‎

ערב טוב
בפרשת ניצבים:

הַ֨נִּסְתָּרֹ֔ת לַה֖' אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת לָ֤נוּ וּלְבָנֵ֙ינוּ֙ עַד־עוֹלָ֔ם לַעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:
פירש רש"י:
הנסתרת לה' אלהינו – ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) פן יש בכם איש וגו', ואחר כך (פסוק כא) וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה:
הביטוי מופיע במסכת שבועות דף לט ע"א: : וכשלו איש באחיו – איש בעון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה!, והגמרא מקימה שמדובר שהיה להם למחות ולא מיחו. הערבות שנאמרה כאן היא שאם ראובן חטא ושמעון היה בידו למנעו או למחות בידו, ולא מנע, שמעון נענש.
 
במסכת ראש השנה דף כט למדנו: 

תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא – מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא – מוציא, ואם יצא – אינו מוציא.
והסביר רש"י: "שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות." ובריטב"א הרחיב:
תני אהבה בריה דר' זירא וכו'. פי' כל ברכות המצות אף על פי שיצא מוציא שאע"פ שהמצות מוטלות על כל אחד הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו, ובכלל זה גם ברכות דק"ש ששליח ציבור מוציא ידי חובה מהם אפילו את הבקי ובלבד בצבור כדמוכח בפרק מי שמתו,
לכאורה נעשתה כאן קפיצה מאוד מעניינת, מהפסוקים בעונשים ניתן ללמוד לכל היותר חיוב מניעה ותוכחה, ומי שלא מנע נענש, אך ברור שהוא נחשב כחוטא ממש, שהרי הגמרא בועות אומרת שהוא בהכרת ואין משפחתו בהכרת. כאן נעשתה קפיצה קדימה. הערבות היא חיוב ממשי על כל אחד למצוותיו של חברו, ואם חברי לא קיים מצווה אני יכול לקיים בשבילו ולהוציא אותו. לכאורה חידוש גדול שלא לגמרי ברור איך הוא נובע מהענישה ההדדית.
 
בברכה