לגבי נפגעות הרב שיינברג ואונס פסיכולוגי

כמובן שאין בכתבה הבחנה בין השאלה האם הנשים שנאפו נאסרו לבעליהן (ואז ילדיהן העתידיים הם ממזרים) לבין השאלה האם יש חשש שילדיהן שכבר קיימים נוצרו מביאת שיינברג דנן עליהן ולא מהאבא ולכן הם ממזרים. אלו שתי שאלות שונות בתכלית כמובן. אבל אולי במאמר המקורי עושים את ההבחנה, וכאן זו רק כתבה עיתונאית.
מעבר לזה, ברור שחוו"ד פסיכולוגיות לא שוות הרבה בהקשר הזה. בה במידה אפשר לומר שאישה שהתאהבה נואשות בגבר זר היא אנוסה. יצרא אלבשא. אונס פסיכולוגי הוא בעיה קשה להגדרה (קצת דומה לאונס בדעות של הרדב"ז), וחוו"ד מקצועיות לא יכולות לקבוע מהו רף האונס (זו שאלה לא לאנשי מקצוע אלא לאנשי הלכה), אבל דומני שזו לא טענה מופרכת על פניה (בדומה לתינוק שנשבה שהוא שוגג או אנוס).
אמנם יש לדון כאן לפי מהרי"ק על אשה שנאפה בחושבה שאין איסור בדבר (אצלנו: זה נעשה לצורך ריפוי קבלי ותיקונים עליונים), ושיטתו שהיא נאסרת לבעלה (ורק בשגגה עובדתית לא נאסרת לבעלה). אבל יש מקום לחלק את המקרה הזה מהנדון דמהרי"ק, כי כאן לא היתה כוונת ניאוף כלל.
סוף דבר, אולי לא הבנתי את הנקודה בדבריך. פקפוקים לרוב אני רואה כאן, אבל למה אתה חושב שזה ממש מופרך?
——————————————————————————————
שואל:
תודה על התגובה. 
 
מה שמטריד אותי בעיקר (כמובן שצריך לראות את הדברים בפנים) זה ההנחה שאדם נחשב כשוטה (או מאבד את הבחירה) בנסיבות כאלו. כפי שציינת, העולה מזה לכאורה הוא שכל מי שהתאהבה נואשות בשכן היא אנוסה (ולכאורה גם להיפך) – איפה עוצרים את זה? אם ימחל לנו גודווין, אין ספק שאנשי האס אס העריצו את היטלר באופן בלתי נתפס. זה אומר שהם אנוסים או נחשבים כשוטים ופטורים מאחריות? 
 
הסיפור הזה עלה במשפט של גואל רצון, שרצו להאשים אותו ב"שעבוד" של הנשים בכת שלו, למרות שהן היו שם מרצונן החפשי והתראיינו אלף פעם לעתונים וסיפרו שטוב להן. במקרה ההוא בית המשפט לא קיבל את הטענה ושלח את רצון לכלא בגלל סיבות אחרות, אבל מתברר שהרעיון המטריד ממשיך לרחף באויר. בעניין הנשים הנ"ל זו אולי סיבה לקולא, אבל יש מרחק אפס בין זה לבין שיבוא מישהו מחר ויגיד לי מה לעשות ויכפה אותי על זה כי אני בעצם תחת שליטתו המנטלית של נתניהו או של הרב המקומי. 
——————————————————————————————
הרב:
1. אכן בכל המקרים הללו מתעוררת הבעיה של אונס פסיכולוגי. אבל זה שהקו מטושטש וקשה לאבחנה לא אומר בהכרח שהוא לא קיים. השאלה היא מתי האדם מאבד שליטה ופועל לא כתוצאה מבחירה שלו אלא מתגובות שכפויות עליו. דומני שנסכים שיש מצבים כאלה, הגם שבאמת קשה לאבחן אותם.
2. אני מניח שהשאלה היא כמותית (עד כמה האדם איבד שליטה בין 0 ל-1), כי איני חושב שברוב המצבים יש אבדן שליטה מוחלט, לכן אין כאן החלטה שמסורה לאנשי מקצוע. הם לכל היותר יכולים לומר כמה שליטה יש לאדם במצב נתון (וגם ביכולתם לעשות את זה אני מפקפק מאד), אבל כעת צריך לבוא בי"ד ולהחליט האם רמת אי שליטה כזאת נחשבת כאונס או לא. הרב דייכובסקי הוא הבי"ד כאן וזו היתה הערכתו. אפשר אולי להתווכח עליה, אבל עקרונית זה תפקידו וסמכותו. לא נראה לי משהו בלתי סביר בעליל.
——————————————————————————————
אורן:
בהמשך לנדון פה, האם לדעתך הכרעת בית המשפט במקרה של דניאל אמבש מוצדקת (שבי מנטאלי)?

——————————————————————————————
הרב:
אני לא מכיר את המקרה ובוודאי לא את פרטיו.

——————————————————————————————
אורן:
באופן כללי האם לדעתך חוקי מדינה שאוסרים דברים כמו שבי מנטאלי, האם הם מוצדקים? או שבגלל שקשה להבחין בשבי מנטאלי, עדיף לתת חזקות חפות?

——————————————————————————————
הרב:
ראה תשובתי האחרונה כאן.

לגבי השאלה: "בהמשך לנאמר במאמר זה על חוק והלכה, האם לדעתך חוקי מדינה שאוסרים ביגמיה/פוליגמיה או גילוי עריות, הם חוקים מוצדקים?"

שם עניתי:
לדעתי ככלל לא. אין מקום לחוק שנכנס לרשות היחיד וכופה על בגירים לא לעשות את מה שברצונם החופשי לעשות אם אינם מזיקים לאחרים.
אמנם יש לדון במצבים שבהם המחוקק מעריך שלא מדובר ברצון חופשי. יש דיונים על כך בנושא הזנות (של בגירות) שלכאורה נעשית מרצון העוסקות בכך והנזקקים להן, אבל יש שטוענים שזה לא רצון חופשי. אני מאד מפקפק בזה (גם ברמה המושגית של הגדרת רצון חופשי בהקשר זה. 
אבל איני מכיר דיי את הנושא כדי לקבוע עמדה.