מחשבות על קשיים באמונה עקב צרות

שלום הרב,רציתי לשתף בכמה מחשבות בהם הרהרתי לאחרונה, ואשמח אם הרב יוכל לחוות את דעתו.
דבר ידוע הוא שלאנשים יש לפעמים קשיים באמונה בעקבות צרות וייסורים שהם עוברים. תמיד קצת זלזלתי בזה בעוונותיי.. לדוג', לאחר הגירוש מגוש קטיף היו דיבורים על קשיי אמונה שמפונים חוו – איך יכול להיות שזה קורה, אם יש אלוקים – איך יכול לאפשר דבר כזה וכו'. אני זוכר שחשבתי לעצמי – הידיעה שהשואה התרחשה לא גרמה להם להרהורים כאלה, והגירוש (עד כמה שהיה מאורע קשה) כן?
השנים עברו ובשנים האחרונות עברתי בעצמי תקופה מאוד לא פשוטה. ואיך לא – ברגעים הקשים ביותר, כשהרגשתי כמעט שאין תקווה חלילה – גם לי פתאום הגיעו קשיי האמונה האלה – איך יכול להיות? איך הקב"ה מאפשר זאת? אני לא כזה רשע שמגיע לי סבל כזה. אולי, ח"ו, אין אף אחד ששומע?
ואז יצא לי לחשוב – למה זה קרה לי רק עכשיו? למה כשיש לנו צרה אישית גדולה אנחנו מגיעים לתהיות האלה, כשכולנו ידענו תמיד שיש רוע וסבל נוראיים בעולם, לא פחות ואולי הרבה יותר מהצרות האישיות שלנו?
הסבר ראשון שיכול לעלות על הדעת: פחות אכפת לנו מאחרים. לכן רק כשלנו זה קורה – אנחנו נזעקים. אבל במחשבה שניה, ההסבר הזה (מעבר לזה שהוא פחות סימפטי בעיניי) לא באמת עונה על השאלה – מה זה משנה אם אכפת לנו יותר או פחות? היינו אמורים לצפות במאורע הזה (סבל בלתי נתפס שקורה למישהו) והספקות באמונה היו אמורים להגיע, בלי קשר לאכפתיות מנשוא הסבל.
(ההסבר הבא הוא אולי ניסוח יותר מדויק ונכון של המחשבה הראשונית הזו)
הסבר שני: פסיכולוגי – וזה, אני חושב, ההסבר המתבקש שיעלה על דעת רוב האנשים: כשזה קורה למישהו אחר – אני שומע/רואה מה קרה וחושב שזה נורא, אך אני לא באמת מפנים עד כמה. אני מבין שהוא סובל – אבל לא מפנים את מידת הייסורים, את הסבל הבלתי נתפס הזה. רק כשזה קורה לי אני חש זאת במלוא העוצמה – ולכן רק אז התהיות עולות.
החסרון בהסבר הזה הוא שפילוסופית אין פה הצדקה של העניין (למה השואה לא גרמה לי לתהיות ממשיות והצרה האישית כן. באמת הייתי צריך לתהות כבר אחרי השואה, או לא לתהות בכלל), זה רק הסבר פסיכולוגי אנושי למה זה קורה.
הסבר שלישי: א)אני מכיר רק את עצמי עד הסוף ויודע שסה"כ אני בן אדם טוב (או כך לפחות אני חושב). ב) חוויתי רק את הצרה האישית שלי ואת הסבל שהתלווה לה בעצמי. ולכן יודע שהוא היה גדול מאוד. לכן רק במקרה האישי שלי אני יודע שנעשה לכאורה עוול – אדם טוב חווה ייסורים שלא מגיעים לו (בהערת אגב, הניסוח הוא בשביל הבהירות. בפועל אני מאמין שכל מה שהקב"ה עושה מוצדק, ואינני מבין חשבונות שמיים). במקרים אחרים – אולי למרות שזה נשמע נורא, הסבל לאדם ההוא כפי שהוא חווה אותו באופן אישי לא היה עד כדי כך נוראי? או אולי למרות שהוא נראה אדם טוב, בסתר עשה דברים חמורים ולכן הגיע לו?
החסרון הגדול מאוד בהסבר הזה, הוא שאולי במקרים מסוימים הוא נכון – אבל סטטיסטית ברור שמתוך אינספור צרות נוראיות ששמענו עליהם, היו גם הרבה אנשים באמת צדיקים, והסבל היה נורא כמו שנשמע. כך שלא נראה שההסבר הזה באמת יכול לענות על השאלה.(ההסבר הבא הוא סוג של שכלול פילוסופי של ההסבר הנוכחי, אני חושב)
הסבר רביעי ואחרון: פילוסופית, הרבה יותר קל להטיל ספק בחוויה של האחר – בהגזמה, אולי אני חי במטריקס וכל שאר האנשים הם רובוטים? אולי זה המופיע של טרומן? החוייה האישית זה הדבר היחיד שאני לא יכול (או כמעט ולא יכול) להטיל בו ספק.
היתרון פה בראייתי הוא שיש פה סוג של הצדקה פילוסופית לעניין, ולא רק הסבר למה זה קורה. מצד שני, אני יודע שהרב לא אוהב ספקנות..
כמובן, זו לא בדיוק שאלה, פשוט אשמח אם הרב יוכל לתת הערות\הארות שלו לגבי הנושא\הניתוח הנ"ל במידה ויש.. תודה רבה