מכירת מי הנילוס
אתיופיה בונה סכר ומאגר שימעט את המים בנילוס. המצרים זועמים. https://www.haaretz.co.il/news/world/africa/.premium-MAGAZINE-1.8850493
מה ההבחנה בין מקורות מים לבין משאבי טבע? כלומר למה מובן לכולם שסעודיה מוכרת נפט וקונגו מוכרת יהלומים, ואילו לאתיופיה אסור למכור את המים? עניין כוחני בלבד, או שאפשר להצדיק (או לחשוף תפיסות מובלעות/מפורשות)? למשל הבחנה בין 'ישויות' כמו הנהר, או 'חזקה' שהיא 'חלק מהטבע'.
ניתן לחשוב כאן על כמה פרמטרים. ראשית, מים זה צורך קיומי שלא כמו נפט. כבר בגמרא יש דיון על שתי ערים שמשתמשות במעין אחד, ובשאלה האם עיר אחת יכולה להשתמש בו לכביסה כשלאחרת אין מים לשתייה.
מעבר לזה, יש את הישירות. כשהמים זורמים למצרים אז הם שייכים גם להם. אם היה מאגר נפט מתחת לשתי מדיניות היה עליהן ליישב את זכויות השאיבה באופן שלא תבוא אחת מהן ותשאב הכל. מים אינם משאב מקומי. יש נהרות שעוברים אלפי קילומטרים, שלא כמו יהלומים או נפט.
גם בזמרח התיכון היה מאבק כזה בינינו לסורים על הטיית מי הירמוך.
זה שעיר אחת זקוקה למים יכול להטיל חובה על העיר השנייה להעביר לה, אבל למה בחינם? כיוצא בזה אני אומר על כל פעם שמישהו אומר שמשהו מאד מאד מאד מאד חשוב לו ומפריע לו (למשל חסימת כבישים בשבתות, או אי-חסימת כבישים בשבתות). מבחינתי אין שום בעיה, וחלילה חלילה לעשות משהו שמפריע למישהו אחר, אבל תמיד אפשר לפצות באופן אחר. יתכבד זה שלא 'מגיע' לו וישלם פיצוי (הרי זה חשוב לו מאד, בוודאי מוכן לשלם גם סכומים נכבדים). כנ"ל אגב לגבי אי-גיוס מטענות עקרוניות וכו'.
תודה על ההפניה לגמרא, נראה לי שאתעניין בזה.
העניין של הישירות באמת נראה כמו ההסבר האמיתי, אבל אני מתקשה לראות בו משהו 'מוצדק' (בעולם שבו פיקציה תמוהה כמו 'זכות הקנין' נחשבת ל'צדק' (מה שאדם יצר/קנה זה 'שלו') ולא רק לטכניקת אירגון צופה-פני-עתיד).
אגב גם מדינה שיש בה עצים שחשובים לעולם (ברזיל למשל, אחרי הכעס העולמי שלא כיבתה את השריפות מספיק מהר) אני מתפלא שהיא לא משחקת 'משחק השפן' עם העולם ותובעת תשלומים תמורת יצוא החמצן.
ענייני בעלות זה תמיד מגיע מעמדות של כוח
אין שם שום דבר אחר
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer