מצות צדקה
זו מצווה קיומית מעבר לרף המינימלי של שליש השקל בשנה.
שאלתך אינה עליי אלא על הרמב"ם וההלכה עצמה. אפשר ליישב בכמה אופנים. 1. אם הוא עסוק בשמירת האבידה הוא פטור ממצוות צדקה ולא חייב לתת במקום זה שום דבר. 2. ייתכן שיש מצבים שאתה חייב לתת צדקה גם מעבר לשליש השקל, אם מגיע עני במצב מסוים ואין מישהו אחר. ואם אתה עוסק במצווה תהיה פטור.
יש לזכור שכל החשבון של רב יוסף הוא היפותטי. אם יבוא עני. אבל זה נכון גם אם לא בא עני בפועל. אם כן, כשהוא שומר את האבידה ובא עני באותו זמן הוא פטור מלתת לו גם אם לא נתן שליש השקל באותה שנה. ואם כבר נתן עדיין היפותטית ניתן להגדירו כש"ש בגלל שהיפותטית יכול היה להיות שלא היה נותן.
זאת אומרת שאם העני במצב שאין מישהו אחר שיתן ואני לא מביא לו אני מבטל עשה?
אמרתי שזו אפשרות. תלוי איך מבינים את דין שליש השקל. אגב, בצדקה יש גם לאו.
ועוד דבר לגבי מצווה קיומית לכאורה אין מצוה שהיא כל כולה כזאת, אלא כל מצוה קיומית כמו תפילין או ברכת כהנים שכבר קיימתי אותה, לאחר מכן באותו יום היא הופכת למצווה קיומית, וכך גם יוצא מצדקה א"כ כל המצות החיוביות הם כאלה?
מניין שאבת את הרעיון שאחרי שיצאתי יד"ח ועשיתי זאת שוב קיימתי עוד מצווה? בפשטות אחרי שקיימת אין כאן מצווה כלל, לא חיובית ולא קיומית.
לגבי ברכת כהנים הגמ' ר"ה כח אומרת " אי מתרמי ליה ציבורא אחרינא אי בעי מברך ואי בעי לא מברך היינו לאחר שהוא קיים את המצוה, אם הוא רוצה לברך הוא מברך (מצוה קיומית לפי הגדרת הרב), ורוב הפוסקים אומרים שהוא יכול גם לברך אשר קידשנו וכו' אז רואים שכן יש מצוה לאחר שיצאתי ידי חובה וכן בתפילין אם הנחתי והורדתי והסחתי דעתי, אם אני יניח שוב גם כן צריך לברך א"כ נראה שגם אחרי שיצאתי ידי חובה אני עדיין מקיים מצוה
זה רק במצוות מסוימות.
אגב, ציטטת לא נכון את הגמרא, וזה הופך את המשמעות.
מחילה על החפירה, אני שואל כדי להבין,
תכלס הרב יכול להביא מצוה שמהתחלה היא קיומית?
לא הבנתי. מי אמר שיש כזאת? להיפך, כמה פעמים טענתי שאין.
אמנם הבאתי מחלוקת בין האג"מ שטען שיישוב א"י היא קיומית לבין ר"א שפירא שטען שאין מצוות שהן קיומיות לגמרי.
זכור לי שמישהו הציע כאן עוד מצווה כזאת אבל כבר איני זוכר.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer