נדרי הקדש
שלום הרב,
הר"ן בריש נדרים כותב שנדר הוא באחד משני עניינים, נדרי הקדש ונדרי איסור. בנדרי הקדש, כולל הר"ן קדשי מזבח וקדשי בדק הבית, ורואים בר"ן שנדרי הקדש הם ההקדשה עצמה (ובאופן פשוט בניגוד לריטב"א שם שנקט שנדר בהקדש הוא הקבלה על עצמו, שקודמת להקדשה). רגילים העולם לבאר, שכשם שבנדרי איסור האדם מפריש את החפץ משימושים, כך בנדרי הקדש, האדם מייחד את החפץ לגבוה.
מאידך, השרישנו הגר"ח, ביישוב סתירת הגמרות בב"ק ע"ו (מעיקרא תורא דראובן וכו') וע"ט (מה לי מכרו להדיוט וכו'), שחלוקים קדשי מזבח וקדשי בדק הבית בעיקר ההקדשה שלהם. בעוד שבקדשי מזבח המקדיש מייחד את הבהמה למזבח, ובכך חלה עליה הקדושה, בקדשי בדק הבית פעולת המקדיש היא מכירה לרשות ההקדש, והקדושה חלה על החפץ מכוח בעלות ההקדש.
כאמור, הר"ן כלל בפירוש בנדרי הקדש גם קדשי בדק הבית, ולכאורה, הדברים אינם מתיישבים עם יסוד הגר"ח (וכי נאמר שמכירה היא ייחוד החפץ לגבוה?). מה דעת הרב?
לא הבנתי את השאלה. גם לפי הגר"ח מדובר במיכהר להקדש שמסתיימת בקדושה ובאיסור שימוש (מעבר לאיסור גזל הרגיל). אז לפחות במישור התוצאה יש כאן הפרשה מרשות הדיוט. יש לזכור שיש אשם גם על גזל (אשם גזלות) וגם על מעילה בקונמות. לדעתי אשם מובא על פרישה לרשות שאינה שלו (שהוא מופרש ממנה). ראה על כך במאמרי "מהו אשם?".
ודאי, אך שאלתי היא על מישור מעשה ההקדשה. כשרואים בר"ן שיש הפרשה מרשות הדיוט, אין הכוונה לתוצאה, אלא למעשה. הרי זהו דין הנדר שבדבר, אופן ההקדשה שנעשה על ידי הפרשה וייחוד לגבוה, ובפשטות שלא על ידי מכירה.
ואני טוען שעצם החילוק בין מעשה ההקדשה לתוצאה אינו חד. שניהם הם הפרשה מרשותו, כמו גם בגזל בממונות.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer