על מאמרו של תומר פרסיקו – רשות הגברים: גבולות הפלורליזם והסובלנות

שלום אייל.
הוא איש מעניין מאד, ואני מסכים לחלק מדעותיו. לטענתו כאן איני מסכים. אם אירוע כזה נראה כמו "תעשו אצלי שבת" אל תבוא אליו. אבל האם זה טיעון שדי בו כדי למנוע את קיומו? אם מישהו ירצה לעשות כנס החזרה בתשובה בכיכר רבין, האם יש מקום למנוע זאת? למה? מי שרוצה יבוא ומי שלא – לא.
האם מבחינתו יהיה לגיטימי שהדתיים ינסו בכוח פוליטי למנוע מופע שכולל נשים בכיכר רבין? כרגע הם במיעוט, אבל מה הוא יאמר כשהם יהיו הרוב ויעשו זאת? בדיוק כמו מופע האימים ה"ליברלי" של הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית.
באשר לטענתו העקרונית, גם אותה איני מקבל. הליברלים מגדירים את עצמם ככאלה. זו לא רק שאלה של מינון אלא של גישה בסיסית. ההשוואה לדאעש היא הגחכה. דעאש גורם פגיעות בלתי הפיכות (הוא רוצח). סובלנות נבחנת כשמישהו נוהג באופן שאתה לא מסכים לו, ובוודאי כשהוא עושה זאת בלי לפגוע בך (אל תבוא להופעה).
הוא כן צודק במובן הזה שהחילונים לא נוהגים כאן אחרת מהדתיים. כמו שהדתיים רואים בכל דבר פגיעה ברגשותיהם (כבר עמד על כך דוקינס, עד כמה צריך ללכת על קצות האצבעות כשמדברים עם דתיים) גם אם אין בזה שום פגיעה בהם (כמו נשות הכותל) גם החילונים רוצים לנהוג באופן לא רציונלי וייבבני. יש לי ביקורת על אלו כמו על אלו.  אבל זה לא אומר שהחילונים צודקים אלא שגם הדתיים טועים.
 
הלכות צניעות אכן מדירות נשים במובן מסויים. הן אולי לא נובעות מרצון להדיר אותן אבל בפועל זה מה שהן עושות (לפעמים זו תוצאה הכרחית ולפעמים זה חוסר רגישות לנקודת המבט הנשית כי מקבלי ההחלטות היו גברים). כשרואים זאת כך, יש מקום לבחון האם באמת כולן נחוצות ונכונות.