על מצוות תקיעת שופר
אשמח לעזרתך בשאלה קצרה. אני עוסק במצוות תקיעת שופר (ריש פרק ד דר"ה). ומן הדברים (בעיקר מן הירושלמי והרמבן בדרשתו) שעיקרה של המצוה היא הזכרון והשמעת קול התרועה, ואילו השימוש בשופר הוא משני/אמצעי. נפ'מ לקיום המצוה בשבת וביחס בין המקדש והגבולין, ולעצם הגדרת התקיעה בשופר כמצות עשה. זכורני שראיתי בדבריך הבחנה מושגית בין האמצעי (שופר) והתכלית (זכרון). אם לא יקשה עליך אשמח להפניה.
תודה מראש
איני זוכר שכתבתי ממש על השופר כאמצעי מול תכלית. אני שולח בקובץ משהו שכתבתי שנוגע בעניין זה. אולי לזה התכוונת. אני מניח שאתה ודאי זוכר את הדיוק בטור (של הב"ח) על הזיכרון בסוכה. נראה שיש לפחות הו"א כזאת בר"ה לגבי שופר (שיש כוונה מיוחדת שמעכבת. אבל שם זה מוצג ככוונה ולא כתכלית מול אמצעי. יש קשר, אבל זה לא זהה).
כל טוב,
מיכי
——————————————————————————————
שואל:
יתכן ולמאמר שלך זה התכוונתי, שכן הרב קראוס היה רב הקהילה בה אני מתפלל. יחד עם זאת אבקש לחדד את שאלתי, האם עסקת ביחס שבין הרוח והעקרון של המצוה לעומת הביצוע המעשי שלה? הבחנה זו מופיעה, לעיתים, באופן הפוך מן ההבחנה הבריסקאית שבין הקיום והמעשה. למשל במצוות ואהבת לרעך כמוך. המצוה היא האהבה ואילו המעשה כפי שהגדירו הרמב"ם וחז"ל הוא ביקור חולים וכדו'. זאת כאמור הפוך משמחת יו"ט (קיום) שהיא באכילת בשר (מעשה). במילים אחרות, לעיתים התורה מורה על מעשה פיסי/חפץ ולעיתים על מצב מנטלי. להבנתי, נדרשת הבחנה נוספת מלבד קיום ומעשה, כזו שמבחינה בין ערך/תכלית ובין אופן ביצוע שאינו אלא תנאי וכדו'. הייתי שמח להמשגה פילוסופית מדוייקת יותר.
תומ"ר
——————————————————————————————
הרב:
אני מקווה שאמצא זמן להיכנס קצת ביתר פירוט להמשגה של ההבחנה בין הקיום ומעשה המצווה, שמזה זמן מעוררת בי חוסר נחת. לדעתי יש שם עמימות שמסתירה ואקום מושגי.
מאז ומעולם מבחינים בין המצווה לבין טעמה, ועל כך ניטשה מחלוקת התנאים לגבי טעמא דקרא. הטעם הוא בד"כ התכלית אותה המצווה באה להשיג. התורה מטילה עלינו מעשה אבל המטרה שלה היא התכלית שהמעשה משיג. למה היא בחרה דווקא במעשה הזה? שאלה טובה. או מפני שיש לה עוד מטרות, או מפני שזה לא הטעם (ולכן לא דורשים טעמא דקרא) או משיקולים טכניים (שקשה לייצר הלכה לא אחידה שמסורה לכל אחד בדרכו שלו).
במינוח הזה אני הייתי מנסח את הצעתך (שאיני בטוח שאני מסכים לה) שהזיכרון הוא הטעם והמצווה היא התקיעה. בסופו של דבר, זה אומר שמה שמוטל עליי הוא התקיעה, אבל המטרה היא הזיכרון.
אבל החילוק הבריסקאי רוצה כנראה לומר שזה לא רק הטעם אלא זה סוף קיום המצווה, כלומר שאם זה לא הושג לא התקיימה המצווה. אבל איני רואה הבדל אמיתי בין הניסוחים, שהרי אם באמת התכלית הזאת היא בידיי (ניתן להשיג אותה), אז למה להטיל עליי רק את המעשה כחיוב ההלכתי. אז החיוב הוא המעשה + התכלית (ואולי רק התכלית). ואם אי אפשר להשיג אותה אלא דרך המעשה והתוצאה אינה בידיי, מה טעם להגדיר אותה כקיום המצווה.
באשר לאהבת הריע (רפי"ד מהל' אבל), אני הבנתי את הדברים אחרת. לדעתי המצווה מה"ת היא האהבה בלב, וחובות האיברים הן מדרבנן. אלא שמי שגם אוהב כשהוא מלווה את המת או מכניס כלה, מקיים בזה כמובן גם את המצווה דאורייתא. ואולי אפשר לומר שהחובות מדרבנן מיועדות להשיג את התכלית (הטעם) של האהבה, בבחינת אחר המעשים נמשכים הלבבות.
הרב, לא נכנסתי לעומק דבריך היפים אבל אולי דברי יעזרו קצת בניתוח (ואולי תחליט אם אתה מסכים עם דעתו של השואל):
מה ההבחנה בין המטרה לטעמה? אם המטרה היא התקיעה והטעם לכך הוא הזיכרון, אז אם שמע תקיעה ולא זכר האם יצא ידי חובה? או שזה ספק או שזה לגמרי לא.
אני צריך עוד דוגמא עם זיכרון כדי להבין יותר טוב, למשל על התפילין גם ההנחה היא המצווה וגם הזכירה היא המצווה ולעומת זאת המטרה היא למען תהיה תורת ה' בפיך . אז אם הניח תפילין ולא זכר, האם יצא ידי חובת הנחה? או שזה ספק או שזה לגמרי לא.
וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' , בְּפִיךָ: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.
לדעתי העניין הזה קצת מבולבל- היה צריך להיכתב כך: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ,כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם. לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' , בְּפִיךָ: זה מסתדר? אני לא מבין מה רוצים ממני "כי ביד חזקה" ו- "למען תהיה תורת ה' בפיך"?
בדיוק כמו שאני לא מבין מה עניין זיכרון לתקיעה בשופר.
ואם יש מצווה לזכור כבר את כל המצוות בעת לבישת הציצית מה טעם נוסף לזכור המצוות ע"י תקיעה או הנחהת תפילין או כל מצווה אחרת הדורשת זכירה? למה יש כפל מצוות בזכירה, אע"פ שהפרדת בין המצווה לבין טעמה ושבת ובארת שהשלמת המצווה כוללת שני החלקים המצווה והטעם!
האם יש אסמכתא מההלכה שחובת המצווה דורשת גם זכירה בנוסף?
גם אם יש שתי מצוות שבאות להשיג את אותה תכלית, נראה שהמצווה היא המעשה ולא התכלית. אם המצווה היתה התכלית לא היה טעם לעשות דווקא את המעשים הללו (למשל יכולתי לכתוב פתק ובו הוראה לזכור את המצוות).
אבל אם אני מניח תפילין איך אני זוכר? מה שייך זכירה בתפילין? (בלי קשר מה מצווה ומה טעם.) הזכירה ממש חלק מהמצווה.
דווקא אתה פטור מפתק כי כתוב ושננתם לבניך וזה בפרשת התפילין. וכשאמרת פתק ישר נזכרתי במזוזה ובתפילין. שאנחנו באמת שמים הכל בקלף. אבל איך זה עוזר לזכירה?
בסדר, הציצית עוזרת לזכור, אבל חוץ מזה..?
ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחיכם והיו לכם לזיכרון לפני ה' אלוהיכם—- על זה מדבר השו"ת ועוד לא הבנתי.
אם אני תוקע זה בשביל ה' שיזכור אותי? זה לא נשמע טוב.
אתה זוכר את מה שכתוב בתוך התפילין. זה לא פחות מהזיכרון מהציצית. החצוצרות אינן לזיכרון שלנו אלא שה' יזכור אותנו. הקב"ה פועל כלפינו כתגובה למה שאנחנו עושים אליו, לא רק בחצוצרות אלא גם בתפילה וכדומה.
לקב"ה אין בעיית שיכחה!
אכן, אבל לא מדובר על לזכור אלא על להעלות את זיכרוננו לפניו. הוא יעלה את זיכרוננו לפניו רק אם נעשה את המוטל עלינו.
אז עצם הזכירה היא המביאה לידי עשיית כל מצוה, ולכן ממילא יש זיכרון בעשייתה אז איך מתבטא בפועל הציווי "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ," במילים אחרות מה הקשר בין הזכירה "כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" למצוות ההנחה בת'כלס? כי הרי מובטח בהמשך "למען ירבו ימיכם וימי ביניכם על האדמה אניל"כהעה ". (לא כתוב שהוא יזכרנו).
וכשאנחנו מתפללים אנחנו מעלים זיכרוננו לפניו, כפי שאמרת, אז שוב- מה טעם בחצוצרות? יש פה משהו מיותר, אולי "והיו לכם לזיכרון לפני ה' אלוהיכם" מה זה מלמד אותנו אם כך?
מפחיד אותי הדברים שאמרת כי יוצא כאילו זכרונו תלוי בזיכרוננו. אם ירדתי לסף דעתך.
מקווה שאני לא מכביד יותר מדי כי זמנך יקר ואולי הבעיה בהבנה אצלי בלבד.
בכל מקרה הזכרת לי את ברכת יעלה ויבוא שגם מטרתה להעלות זזכרונו לפניו ואיני מבין למה? וחוץ מזה, עצם ברכת "מצמיח קרן ישועה" כולל את בניית המקדש כי קודם יבוא ואח"כ יבנה (ירד מהשמים מוכן) המקדש השלישי- כך שזה כאילו מיותר להגיד יעלה ויבוא.
יש כמה סוגי זכרונות שלנו שעולים לפניו, וכל סוג מעשה מעלה זיכרון מסוג אחר: חצוצרות, תפילה, יעלה ויבוא וכו'. אכן זיכרונו תלוי במעשינו, ואיני רואה הבדל בין זה לבין השכר שנקבל בתלות במעשינו. יש פעולות שלו שהן תגובה למה שאנחנו עושים. מה הבעיה כאן? אתה צריך לזכור שהזכירה שלנו אינה מצב אלא פעולה. כשאתה זוכר מישהו זה פשוט קורה לך. אבל העלאת זכרונו לפניך היא פעולה שאתה עושה ברצונך. אתה תזכור מישהו אם הוא יהיה ראוי לזה (למשל אם הוא עשה משהו למענך). כמו אחשוורוש שציווה להביא ספר הזכרונות לפניו. הזיכרון היה כתוב בספר, אבל העלאתו לפני אחשוורוש תלויה בהחלטה ובמעשה שלו. וכידוע כבר אמרו חז"ל שכל "מלך" במגילה הוא מלכו של עולם. ודוק היטב.
טוב אולי באמת נסכם זאת כך, שכל דבר שאנחנו עושים בין אם מלווה בזיכרון ובין לאו, עלינו להבין שהכל צריך להיקשר במחשבה תחילה ולהבין מי המצווה אותנו ולכווין שיהא הכל לטובה ולבקש בעבור כל עם ישראל שתהיה גאולה שלמה! חזק וברוך!
בקשר לאתגר:
מלך ו-"מלך" : הבעיה רק אחת- הקב"ה שונא "שלח", ואחשוורוש לא שונא "שלח".
כבר מצאנו שה' אמר אז נדברו יראי ה', איש אל-ריעהו; ויקשב ה', וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה', ולחושבי שמו.
וכי הקב"ה צריך ספר זיכרון, אלא מה? דברה תורה בלשון בני אדם! (בטח הרגע נכתבנו בו שנינו!).
יָדַעְתִּי, כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם–עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹוהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. טו מַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹוהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף. טז וְעוֹד רָאִיתִי, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ: מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע, וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע. יז אָמַרְתִּי אֲנִי, בְּלִבִּי–אֶת-הַצַּדִּיק וְאֶת-הָרָשָׁע, יִשְׁפֹּט הָאֱלֹוהִים
ככה שלא חייב שה' יזכר במגילה ולא צריך שיוחלף ב"מלך" ברגע שאתה רואה דין אמת, תמצא את אלוהים! הכל התהפך שם, וליהודים היתה אורה ושימחה וששון ויקר, כן יהא בימינו שימחה וששון ובניית הבית השלישי במהרה בימינו השנה!
אמשיך לחפש..
ובינתיים יחפש כבודו איזה "ספר" נקרא "קרניים".
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer