ענוונתונו של רבי זכריה בן אבקולס

אלו הפירושים???
תמיד כשלמדתי את הסוגיא פרשתיה שכוונת הגמ' בלשון סגי נהור
יש מקום לפרשנות כזאת?

למה מה שעשה הוא שחצנות? בכל אופן, רש"י פירש אחרת.

בס"ד ו' באב תשא"ף

למלפ' – שלום רב,

הביטוי 'ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל' נאמר ע"י רבי יוסי (תוספתא שבת יז,ד) על ה'פטנט' שעשה רבי זכריה כדי לא להיכנס למחלוקת בית שמאי ובית הלל, ש'בית הלל אומרים: מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין. בית שמאי אומרים מסלק את הטבלה כולה ומנערה'.

רבי זכריה בזהירותו היתירה, מצא דרך לא להיזקק לא לקולא של ב"ה ולא לקולא של ב"ש 'אלא נוטל ומשליך לאחר המיטה' וכך לא היה צריך כלל לטלטל במיוחד את העצמות והקליפים, לא כהיתרם של ב"ש ולא כהתירם של ב"ש. ועל זהירות יתירה זו מבקרו רבי יוסי, שהיא שגרמה לחורבן.

בבבלי ביארו זאת על החששות שהעלה רבי זכריה, שמא יאמרו בעלי מומים קרבים, ושמא יאמרו מטיל מום בקדשים ייהרג – חששות שמנעו מעשיית מה שהיה צריך לעשות – להרוג את המלשין (כדעת רש"י) או להקריב את הקרבן משום פיקו"נ (כדעת מהרש"א).

ה'ענוותנות' לפי הבבלי היא כמשמעה בתוספתא: הימנעות מהכרעה הלכתית. במצב של טרום חורבן היתה ההססנות הרת אסון, בהביאה למצבשל אי שימת לב שכאן יש מצב של פיקוח נפש המחייב ליטול אומץ ולהכריע גם נגד חששות הלכתיים מוצדקים.

במדרש איכה רבה מתפרשת 'ענוותנותו של רבי זכריה' בכך שלא מיחה על גירושו של בר קמצא מהמשתה, שייתכן שנבעה מקטנותו של רבי זכריה בעיני עצמו, שחשש שלא ישמעו לו אם ימחה, או שחשש שאולי באמת יש לבעלי המשתה סיבות טובות לגרש את האורח הלא קרוא.

ניתן לומר שלפי הבבלי הביקורת היא על חוסר היכולת להכריע במצב של פיקוח נפש, ולפי המדרש – על חוסר יכולת לקום לעצרתו של אדם שמבזים אותו.(מתאים לשיטתם של חכמי א"י שנקראו 'נעם' על הזהירות בכבוד חבריהם).

בברכה, עמיעוז ירון שניצל"ר

מהר"ל (ב'נצח ישראל') אומר שהעובדה שהחורבן התגלגל ע"י פסק של רב, מלמדת שיש כאן חותם אלקי שזו גזירה אלקית ולא 'תונה היסטורית' מקרית.

אולי יש ללכת צעד נוסף, ולטעון שמא צדקו חששותיו של רבי זכריה. יכול להיות שבית המקדש היה נשאר על תילו, אבל איזו צורה היתה לחברה השסועה ומקוטבת בין קבוצות המוכנות לזלזל בהלכה 'יאמרו בעלי מומים קרבים למזבח' לבין קבוצות של קנאים המוכנות להרוג גם 'מטיל מום בקדשים'.

כדי להיות ראויים למקדש – צריכים אנחנו להפנים הן את ערך הדקדוק בהלכה, שלא על כל 'פיפס' סוטים ממנה בלי נקיפות מצפון; והן את הזהירות היתירה בחיי אדם, שלא לשפוט לכף חובה וכ"ש ולשפוך דם בחשש קלוש ורחוק.

כשנימצא באווירה בריאה – הן ביחס לדקדוקי ההלכה והן בזהירותנו בשיפוט זולתנו – אז תהיה סייעתא דשמיא 'ליושבים על המשפט' להבחין כראוי בין חשש אמיתי לחשש רחוק.

בברכה, שמחה פיש"ל הלוי פלנקטון

ענוותנות היא היפך מקפדנות.

"לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי"
"לְהוֹדִיעַ עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל משֶׁה שֶׁלֹּא נִשְׁתַּהָה לְבַקֵּשׁ עֲלֵיהֶם רַחֲמִים"

בס"ד ו' באב תשא"ף

לפה"א – שלום רב,

'ענוותנותו' של הלל לעומת שמאי היא הקפדה עצמית שלא לכעוס על הזולת גם אם הוא נוהג שלא כשורה. כך למשל פירש רש"י גם לגבי רבי זכריה בן אבקולס 'סבלנותו -שלא הרג את בן קמצא'

'ענוותנותו של משה שעמד לבקש רחמים על ישראל' – ניתנת להתפרש כאיכפתיות כלפי הזולת (כמו בשעת גדולתו של הקב"ה שם ענוותנותו) וגם זה), וגם כאן ניתן לפרש את דאגתו של רבי זכריה שמא בר קמצא הוא בסך הכל 'מטיל מום בקדשים' ואולי בכלל בשוגג ולא מלשין מסוכן שיש להורגו.

אך יש מקום להבין ש'ענוותנותו של משה לבקש רחמים' היא דווקא ההעזה לעמוד לכאורה כנגד בקשת ה' 'הרף ממני ואשמידם' והוא העיז וביקש רחמים ולא חשש שה' יכעס עליו. במובן זה יש לומר שגם 'ענוותנותו' של רבי זכריה היא העזתו לעמוד נגד שאר החכמים למנוע מעשה נמהר לדעתו.

לפי התוספתא בשבת שהזכרתי, ייתכן ש'ענוותנות' היא כמשמעו אצלנו – הקטנה עצמית – המביאה להססנות וחוסר יכולת להכריע. אי יכולתו של רבי זכריה וחבריו להכריע לעשות מה שצריך משום פיקו"נ – היתה הרת אסון, אך בל נשכח שגם הנחרצות היתירה שאיפיינה את אותו דור היתה הרת אסון, בהביאה למצב שגם מול האוייב הרומי לא הצליחו להתאחד ופגעו איש ברעהו.

כך ש'בסופו של יום' אינני בטוח שהנחרצות המוגזמת טובה מהססנות מוגזמת, ואיך מוצאים את 'שביל הזהב'?

בברכה, המתלבט הראשון

על דרך המשנה לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד