פרדוקס בעקידת יצחק
בעקבות פרשה שעברה, עקידת יצחק.
ציטטת מספר פעמים את השאלה (של סרן קירגור נדמה לי) על הסתירתיות של מעשה העקידה מול "ויצחק יקרא לך זרע", ומדוע בחר אברהם בגילוי השני ולא בזה הראשון (שגם מתיישר עם האינסטינקט הטבעי)?
חשבתי אולי ליישב זאת על פי יסוד אחר שהצגת מספר פעמים בקורסים.
טענת, שיש להבחין בין "עובדה" ל "פועל". את זה האחרון ניתן לצוות, משא"כ "עובדה" היא מונח – אותו לא ניתן להכניס במשוואה של "ציווי". (אי אפשר לצוות ש"זה קיר", משא"כ "לך לשם")
האם אולי בכך ניתן לתרץ מדוע בחר אברהם דווקא בהתגלות שמצווה על העקידה?
ההתגלות הראשונה אינה אלא עובדה מופשטת "ויצחק יקרא לך זרע", לא מדובר על ציווי או מצווה כלשהיא, אלא על אירוע פסיבי בו אברהם אמור להאמין שבדרך כזו או אחרת הדבר יתרחש ,
- לעומת ההתגלות "לך תעקוד את יצחק" – שזהו עוסק ממש במצווה, בעלת מאפיין אקטיבי, ציווי לפועל.
את החלק הזה אברהם הבין שעליו *לעשות*, הניסיון? 1. הקושי הרגשי, האינסטינקטיבי. 2. ההבטחה שממנו יהיה זרע.
לא מבין מה יישבת כאן. יש סתירה בין שתי אמירות של הקב"ה. מה איכפת לי מה מהן עובדה ומה ציווי? איזה יתרון לוגי זה נותן לאחד על פני רעהו?
אני חושב שזה מאוד נכון!
"ביצחק יקרא לך זרע" – זוהי הבטחה עובדתית, שאינה בידיו של אברהם.
אמנם, הוא מושא האמירה, אבל באותה מידה הקב"ה יכול היה להבטיח את זה סתם כך בלא נוכחותו (למאלכים , לחלל הריק, לא יודע…), אברהם לא פועל בה כלום, אלא כביכול יושב פסיבי ומקווה שהיא תתממש.
ואם לא? אז לא! זה על הקב"ה – לא עליו.
לכן אברהם נקט בגילוי השני בו הוא ופעולתו הם חלק אינטגרלי ממהות העניין.
בכך שמדובר על ציווי לפועל מסויים שמוטל על אברהם, לעשות!!
בראשון ("ביצחק" וכו) – אברהם לא מצווה. הגילוי הוא הבטחה של הקב"ה.
בשני (עקידה) – הוא מצווה, הגילוי הוא על פעולה שאברהם חייב לעשות
(בלא התחשבות בשום נתון רגשי קביעת עובדה שיממית כזו או אחרת)
אז אתה לא מציע פתרון לסתירה אלא צורת התנהלות נכונה לאברהם למרות הסתירה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד (ברכות י ע"א). לזה אין צורך בהבחנות שלי שהזכרת.
אבל לעצם העניין אני לא חושב שזה פתרון של ממש. הרי יש גם אופציה שאברהם יסיק שמדובר בהזיה שלו ולא בצו אמיתי של הקב"ה.
ביחס לאברהם, זהו לא רק צורת התנהלות, אלא גם פיתרון ל "סתירה".
בכל הקשור אליו אין כזו! העובדה שהוא נחשף ל "רעש רקע" כלשהו (התגלות ראשונה) לא אמורה להפריע לו בעבודת השם (עקידת יצחק).
גם אם "צדיק ורע לו" (הבטחה 1 לא ממומשת)- צריך לעבוד ולעשות את רצון ה' (גילוי 2 – עקידת יצחק)
למה הוא לא התייחס לזה כאירוע פסיכוטי?
זו שאלה שמבוססת על הנחה שגויה.
היא מבוססת על כך שהוא היה צריך להתייחס ל – 2 כדלוזיה, ול 1 ברצינות.
ולמה לו? הסאונד והאמינות של שתיהן סביר שהיו שוות.
אם 2 פסיכוטי, גם 1 פסיכוטי – בהכרח. ולהיפך.
אין סיטואציה בה הם לא שווים באמינות שלהן. (הצליל היה אותו צליל).
ומכיון שבחר (בצדק) לחשוב ששתיהן אמינות, הוא בחר במצווה ולא בהבטחות של "צדיק וטוב לו" וכו'
הרמב"ם כותב בפירוש שלאברהם היה ברור שאלוקים ציווה, היות ואל"כ לא היה הורג מספק.
ומפורסם בשם הגרח מוולאזין שמחאך אמר אל תשלח יגך היות ולהציל מספיק מלאך שיתגלה, אך להרוג צריך את האלוקים עצמו…
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer