פרדוקס המיגו

שלום איתן.
כעת נזכרתי במקרה של גחין ולחיש בב"ב ל רע"ב, שם האדם יוצר לעצמו במו ידיו את המיגו ושם ודאי שייכת הקושיא הזאת. אבל ניתן להעלות זאת כמעט בכל מקום.
רק אעיר שיש כמה סוגי מיגו שלא חשופים לקושי הזה. למשל, מיגו שנותן יתרון מהותי בטענה הטובה יותר (כלומר יש עניין לטעון אותה למרות שאני יודע שיהיה לי מיגו בטענה השנייה). לדוגמה מי שיכול לטעון למאתיים וטען מנה.
עוד יש להעיר שבדיני ממונות יש לבי"ד (אמנם בימינו פחות, כמוש"כ הרי""ף והרמב"ם רפ"כ ורפכ"ד בהל' סנהדרין) סמכות לנהוג כפי שהוא מוצא לנכון והוא לא כפוף לדיני הראיות. לכן ספציפית בממונות זה לא קשה כל כך, כי בי"ד מחליט מה סביר לעשות לפי העניין ומעריך האם האדם שלפניו מערים או לא. אבל יש מיגו גם בהקשרים לא ממוניים כמובן (כמו בפ"ק דכתובות לגבי פתח פתוח ועוד).
מקובל לענות על זה באחת משתי צורות: 1. גם אם תבטל את המיגו הוא יחזור וייווצר. זוהי לולאה כמו הר"ן בב"מ ל ע"א על פרה אדומה שעלה עליה עול לרצונו של הבעלים, ע"ש ובתוס'. אמנם כאן עדיין לא ברור מדוע לעצור דווקא בזה שיש מיגו.
ואולי העובדה שבי"ד יכול גם לא לקבל את המיגו (ראה  דבריי למעלה) יוצרת מצב שבו האדם לא יכול להיות בטוח, ולכן עדיף לו לטעון את הטענה הטובה באמת.
2. מיגו יש לו היבט של כוח טענה ולא רק סברת מה לי לשקר. וזה קיים גם כאן, כמו במיגו דהעזה. אמנם הצד של מה לי לשקר אכן בעייתי.
ראה על כך באורך בקונטרסי כאן.
——————————————————————————————
שואל (אחר):
חשבתי על משל מעולם האלקטרוניקה שדומה לפרדוקס המיגו. שני שערי NOT מחוברים אחד לשני במעגל (מוצא 1 לכניסת 2). בהתחלה תהיה אוסילציה בין רמת מתח "0" לוגי ובין רמת מתח "1" לוגי. נראה לי שאחרי זמן מה המעגל אמור להתכנס לרמת מתח ביניים סופית כלשהי שאינה 0 לוגי ואינה 1 לוגי. זה אולי מלמד שבכל פרדוקס מסגנון זה, הפתרון הסופי הוא פתרון ביניים בין שני המצבים. במקרה שלנו אפשר יהיה להגיד שהמיגו חצי מועיל, ולכן עדיין צריך להתחשב בו. 
אורן
——————————————————————————————
הרב:
 
ראשית, דומני שאולי כוונתך לשער בודד שסגור על עצמו (מחברים את היציאה בחזרה לכניסה ). דווקא בשני שערים בטור אין שום פרדוקס, כי זהו מבנה כזה: – 1 – 0 – 1 –
בכל אופן, במשל שלך עברת מהלוגיקה של המעגל לאלקטרוניקה שלו. בלוגיקה זהו פרדוקס ואין מוצא, אבל מבחינת האלקטרוניקה דומני שהתוצאה תלויה במימוש האלקטרוני של השערים. יש מימושים שבהם מה שיתקבל הוא קצר (חיבור של שני מתחים שונים בקצר זה לזה ישרוף את החוט. רק אם יש התנגדות כלשהי בחיבור ניתן לדבר על מיצוע. לכן דומני עדיף לדבר על הלוגיקה בלי להיכנס לאלקטרוניקה.
——————————————————————————————
שואל:
כן, התבלבלתי בין שני שערים לאחד. לגבי המשל, אולי גם פרדוקס המיגו בעולם הלוגי נשאר בלתי פתיר או מתנדנד עולמית בין "0" ל"1" ורק כאשר מורידים אותו לעולם המעשי-משפטי, הוא מקבל מעין מיצוע (או מעין "סופר פוזיציה") בין שני הערכים האפשריים שלו, כך שהתוצאה הסופית שלו נשארת כמו שהייתה לפני שהעלנו את הפרדוקס.
——————————————————————————————
הרב:
אכן זהו המצב. כפי שכתבתי, בי"ד מחליט האם להשתמש במיגו או לא (להקריס את פונקציית הגל לכאן או לכאן).
——————————————————————————————
שוע:
בנוגע לשאלה למה לעצור דווקא בזה שיש לו מיגו. אני חושב שכאן התשובה פשוטה. ב"ד צריך להתנהל לפי עיקרון כללי יחיד. לקבוע עיקרון שאין מיגו מוביל לפסקי-שקר ששקריותם ברורה (כי מיד יעמוד המיגו וינופף בידו הר בת ציון). לקבוע עיקרון שיש מיגו משאיר אותנו עם מחצה על מחצה (לכל היותר כנגד חזקה במיגו להוציא). בפרה שני הצדדים שקולים ולכן באמת כדי לעצור דווקא בצד מסויים צריך עיקרון נוסף (למשל שהולכים לחומרא כמו 'לחומרא מקשינן' ולא מדין ספק).
——————————————————————————————
הרב:
לא הבנתי את הטענה. גם אם לא יהיה  מיגו, למה בהכרח הפס"ד יהיה שקרי? האדם טוען את טענתו ובי"ד יחליט אם הוא צודק או לא. ובוודאי אם לוקחים בחשבון את הרמב"ם והרי"ף שבממונות בי"ד לא כפוף לדיני הראיות ויכול לפסוק אחרת. כמו"כ לא הבנתי מדוע כשיש מיגו נותרנו עם חצי-חצי. להיפך, אם אין מיגו אז האדם פשוט ישקר בטענה הטובה יותר וזהו. 
——————————————————————————————
שוע:
אם נקבע ככלל שלא מאמינים לפרוע (אבל כן מאמינים למזויף), ובא איש וטען פרוע ולא נאמין לו, אז אנחנו מתנגשים ישירות ב'מה לי לשקר' והפסק הוא טעות בוודאות (סבירות גבוהה לכל הפחות. ב"ד צריך עיני נץ חודרניות כדי להתגבר בטביעות עינו על שיקול חזק כל כך).
אם נקבע ככלל שכן מאמינים לפרוע (כמו שמאמינים למזויף) אז אכן אין לנו סיבה מיוחדת לחשוב שהפסק הוא נכון (שהאדם דובר אמת), אבל אין גם סיבה מיוחדת לחשוב שהוא שגוי (דובר שקרים), ולצורך העניין יש מחצה על מחצה האם הוא משקר או נאמן.
לכן לא ניתן לקבוע עיקרון כללי שפרוע אינו נאמן, אבל ניתן בהחלט לקבוע שפרוע כן נאמן. פספסתי את הסתירה לטענה הזו.
——————————————————————————————
הרב:
לא מאמינים לפרוע במיגו דמזויף, אבל ניתן להאמין לו כשלעצמו (לפי ראות עיני הדיינים). לכן לא נכון שלא נאמין לו, ואיני מבין מדוע צריך עיניים כה חודרניות. זה לא שונה מכל מצב אחר שהדיינים מתרשמים ממי שעומד לפניהם.
ועל הצד השני, שכן מאמינים לפרוע, לדבריך יוצא שסתם מאמינים לו ולא מכוח מיגו. אבל זה לא מסביר את הנאמנות של מיגו. אתה מאמין לו מספק שכן התובע הוא המוציא ועליו הראיה. זה הכל.

דומני שניתן להעלות גם הסבר אחר. נניח שלא היה מיגו בעולם. במצב כזה השקרנים אמנם לא יכולים לטעון פרוע, אבל הם היו בוחרים את הטענה הטובה ביותר שיש להם (מזויף), ועדיין היו זוכים בדין. לכן שלילת המיגו לא תועיל להרשיע שום שקרן. לעומת זאת, אם יש נאמנות של מיגו אז הבע"ד יטען את האמת כי הוא זוכה בין בפרוע ובין במזויף, לכן הוא יבחר את הטענה הנכונה ויהיה נאמן במתוך.

זה כנראה תורף דברי הרמב"ם בהל' טונ"ט פ"ו ה"א:
בעלי דינין שבאו לבית דין טען האחד ואמר מנה יש לי אצל זה שהלויתיו או שהפקדתי אצלו או שגזל ממני, או שיש לי אצלו בשכר וכן כל כיוצא בזה, והשיב הנטען ואמר איני חייב כלום, או אין לך בידי כלום, או שקר אתה טוען, אין זו תשובה נכונה אלא אומרים בית דין לנטען השב על טענתו ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו ואמור אם לוית ממנו אם לא לוית, הפקיד אצלך או לא הפקיד, גזלתו או לא גזלתו, שכרתו או לא שכרתו, וכן שאר הטענות, ומפני מה אין מקבלים ממנו תשובה זו, שמא טועה הוא בדעתו ויבא להשבע על שקר שהרי אפשר שהלוהו כמו שטען והחזיר זה את החוב לבנו או לאשתו או שנתן לו במתנה כנגד החוב וידמה בדעתו שנפטר מן החוב, לפיכך אומרים לו היאך תאמר איני חייב כלום שמא אתה מתחייב מן הדין לשלם ואין אתה יודע אלא הודע לדיינין פירוש הדברים והם יודיעוך אם אתה חייב או אין אתה חייב, ואפילו היה חכם גדול אומרים לו אין לך הפסד שתשיב על טענתו ותודיענו כיצד אין אתה חייב לו מפני שלא היו דברים מעולם או מפני שהיו והחזרת לו שהרי אנו דנין במתוך שיכול לומר בכל מקום.
——————————————————————————————
שוע:
[חוזר שוב כי מעניין אותי, אבל אין לי משהו חדש במיוחד להוסיף. סביר להניח שהבנת בדיוק מה אני אומר, ואני הוא שלא הבנתי את הדחייה, אבל השוחד לא טומן ידיו בצלחת].
אני מציע שקבלת המיגו הוא לא כי יש בו ממש, אלא כי האלטרנטיבה גרועה יותר. אם לא מקבלים מיגו, בין אם ככלל לא מקבלים או שמשאירים את ההחלטה לעיני הדיינים באופן שיש עדיפות כלשהי לטענה מסויימת (מזויף למשל) אז מגיעים למבוכה. אולי באמת במקרים חריגים הדיינים יוכלו להתעלם מהמיגו לפי ראות עיניהם, אבל האם החופש הדייני העקרוני מייתר את כללי הדינים? לא גרע הכלל הזה משאר הכללים שמהם הדיינים יכולים להתעלם לפי השיטות שהבאת. אני לא מאמין לטענת פרוע מ'ספק', אלא מקבל את טענת פרוע כי אי אפשר לקבוע עיקרון כללי אחר. ולדעתי אגב, בלי תלות, לא להאמין למיגו זה מוזר יותר מלא להאמין למאה עדים.
ההסבר האחר שהצעת [אני מבין שהרווח הוא שנמנעים מלהחטיא את הרבים באמירת שקרים בב"ד] לא הבנתי איך הוא נמלט מהקושיה שקשה על ההסבר 'שלי' (אם כי לדעתי כשלעצמי יש ליישב את שני ההסברים באופן דומה). עכשיו שהשקרנים טעו להאמין שהם יהיו נאמנים גם בפרוע, הבה נתחכמה להם ולפי ראות עיני הדיינים לא נאמין לאומר פרוע.
——————————————————————————————
הרב:
ומה שאני טענתי הוא שאם זהו המיגו אז אינך מאמין לאדם מכוח מיגו. אני מזכיר שהמיגו נתפס כראיה. שנית, אמרתי, שלקבל טענה מסופקת נשמע מאד מוזר.
שלישית, לדעתי אין שום הבדל בין דחיית מאה עדים לדחיית מיגו. אם הדיינים רואים שיש בעיה הם ידחו זאת. נכון שבפועל זה יקרה פחות, כי באמת מאה עדים יש פחות סיכוי לבעייתיות בעדותם. לשון אחר, עוצמת הראיה לא קובעת את הקושי של הדיינים להבחין האם היא שקרית או לא. היא כן קובעת את עצם השקריות, אבל לא זה מה שכתבת כשדיברת על עיניהם החודרות של הדיינים.

להבנתי ההסבר שלי לא סובל מכל הבעיות של ההסבר שאתה הצעת (ראה כאן למעלה, שיש כמה כאלה). לשיטתי הבע"ד באמת נאמן במיגו. הוא אומר את האמת שפרע, ואנחנו יודעים שזו אמת כי אם זה היה שקר הוא היה טוען מזויף (שהרי את המיגו של פרוע ניתן לדחות מכוח ראות עיני הדיינים, אז למה שיסתכן? אמנם גם את טענת מזויף ניתן לדחות באותה צורה – אבל זו טענה ולא ראיה. טענות לא דוחים כ"כ בקלות, שכן הטענות אינן עדות שהדיינים אמורים לקבוע האם היא אמיתית או שקרית. טענות בעיקר קובעות את מעמד בעה"ד – על מי נטל הראיה וכו'). עוד הוספתי שהאלטרנטיבה של שלילת המיגו לגמרי לא מועילה מאומה, שהרי שום שקרן לא יפסיד בגללה בדין, כפי שמסביר הרמב"ם ברפ"ו מהל' טונ"ט שהבאתי.
——————————————————————————————
שוע:
עכשיו הבנתי. תודה
——————————————————————————————
הרב:
בשמחה.