קידושין

בעסוקים באותו עניין העדים יודעים מה קורה אבל בשתיקה יכול להיות שהוא קונה משהו, פורע חוב או נותן מתנה אז איך העדים יודעים שזה קידושין?

כשברור מההקשר שהם מתכוונים לקידושין או כשבני הזוג אמרו להם שזה יינתן לשם קידושין.

הבנתי שיש שלוש שיטות באמירה בקידושין. שיטה אחת שהאמירה עושה את הקידושין. שיטה שנייה שהאמירה לא מהותית אלא היא כדי שהקידושין לא יהיו דברים שבלב ולכן אם ברור מההקשר או שאמרו למישהו שזה ינתן לקידושין, גם בלי אמירה הקידושין יתפסו. ושיטה שלישית שהיא שיטת המרדכי שאפילו אמירה להוציא מדברים שבלב לא צריך. לפי שיטת המרדכי איך אפשר להעיד על הקידושין?

לא הבנתי מה לא נראה לך במה שכתבתי. ברור שצריך כוונה לקדש. על זה אף אחד לא מוותר.

ברור שצריך כוונה אבל לפי המרדכי לא צריך שהיא תתבטא כלפי חוץ. הרב כתב שאפשר להעיד על הקידושין כשזה ברור מההקשר או שהזוג אמרו לעדים. אבל לפי המרדכי אפילו את זה לא צריך. מספיקה הכוונה של הזוג. אם זה ברור מההקשר או אמרו לעדים זה השיטה השנייה שכתבתי לא המרדכי. במקרה שהמרדכי מדבר עליו, איך העדים יכולים להעיד על הקידושין אם לא ברורה הכוונה של הזוג (למרות שהזוג יודע מה הם התכוונו) בהנחה שהמרדכי חולק במקרה ממשי ולא שתאורטית אפשר לקדש בשתיקה אם העדים היו יודעים לקרוא מחשבות.
עכשיו חשבתי שיכול להיות שיש סימן מסוים שרק העדים מכירים שמראה שזה קידושין ואז זה עדיין קידושין בשתיקה שיועילו רק למרדכי ולא לחולקים עליו. זה נראה לרב פתרון טוב?

לא יודע מה זה הסימן הזה. קשה לי להאמין שהמרדכי מתכוון כשאין שום ראיה מהנסיבות שהכוונה היא לקידושין. אמנם מפשט לשון הרמ"א סי' כז ס"ג נראה שבאמת אין צריך שום סימן ודי בהודאת בני הזוג. ואולי כוונתו לומר שאם שניהם מודים הרי זו הודאת בע"ד וחשיבא כשני עדים גם לקיום הדבר (וידועה מחלוקת קצוה"ח והרשב"א בזה).

התכוונתי שנגיד העדים הם חברים של האיש ויודעים שהוא נוגע בשיער שלו כל פעם שהוא מקדש ואז רק המרדכי יגיד שהקידושין תופסים כי החולקים עליו יגידו שזה דברים שבלב (כי נגיעה בשיער זה לא סימן רגיל לקידושין וזה ברור רק לחברים שלו). אבל הפתרון של הרב יותר טוב כי לא נראה לי סביר שהמרדכי חולק במקרה כזה. תודה.