קיום מצוה ללא מצווה‎‎

הובנתי לא נכון, ואנסה לחדד את טיעוני:

מאיזושהי סיבה לבורא עולם יש ענין בהנחת תפילין. כיון שכך, מי שהניח תפילין – קיים את רצונו של הבורא (ואת חובתו כיהודי). בדיוק כפי שהסברת לגבי החוק האזרחי. למחוקק יש ענין בקיום החוק. המוטיבציה פחות רלוונטית. [ולא, כפי שהבנתי מדבריך, שלבורא יש ענין בהכפפת רצוני אליו דרך הנחת התפילין. ומשלא הכפפתי את רצוני אליו, כי המוטיבציה היתה סיבות שונות ולא החוק, הרי שלא קוימה 'גזירת המלך'.]

מה שכן, שונה החוק ההלכתי מהחוק החילוני בכך שיש ענין ומשמעות גם (בנוסף לאמור לעיל) בתהליכים הסובייקטיבים העוברים על מקיים המצוה. וזה לא התרחש כאן. לכן בהקשר מסוים זה – מצבו הפנימי של האדם – לא ניתן לקרוא לאדם מקיים מצוה. התהליך הדתי הפנימי שאמור להתרחש במקביל לקיום המצוה הוא שנעדר. אבל מבחינת החיוב ההלכתי (האם להניח תפילין בשנית, כפי שהדגמת) – ודאי שהדברים נעשו.

מעין הדמות שמתאר בעל התניא (פט"ו, על בסיס הגמרא בחגיגה) של מי שמקיים את חובותיו ההלכתיות בשלמות, , ועם זאת – "אינו נקרא עובד [אלהים] כלל". היינו: הבחנה בין האובייקט שהתקיים במילואו, ובין הסובייקט, האדם, שלא השתנה ולא ניתן לקרוא לו "עובד אלהים" או כל שם כיו"ב.

מקווה שהובנתי אל נכון.

א. בעיני זו הבנה אפשרית והגיונית. אשמח לשמוע לדעתך.

ב. הזכרת טיעון של הרבי מליובאוויטש, לפיו יהודי מקיים מצוות כי הן ציווי המלך, אף אם אין הדבר עולה במודע שלו. משהו כזה.
זו בודאי אינה אמירה אמפירית, ואפשר להבין (מדוע) שאינך מאוהב בה (ואם אני מבין נכון, ברעיון של סגולת ישראל בכללו).
מאידך, אולי העובדה שדברי הרמב"ם נאמרו לגבי מצוות בן נח (וההיקש לתרי"ג המצוות לא מופיעות להדיא בדברי הרמב"ם) – תומכים באמירה זו.

כל אלו הן מילים בעלמא. השאלה האם הוא יצא ידי חובת המצווה או לא? מסברא ברור לי שלא. גם מלשון הרמב"ם עולה שלא (זה מה שכתב שהוא מחכמי אומות העולם ולא מחסידיהם. כמובן שניתן כאן לחלוק בפירוש הדברים, אבל הסברא מצטרפת לזה). יש לזכור שהרמב"ם עוסק כאן בהלכה ולא במטפיזיקה. ויש לצרף את דבריו למש"כ בפיהמ"ש בסו"פ גיד הנשה.
והרי זה פשיטא שלמ"ד מצוות צריכות כוונה ודאי שלא קיים מצווה. אני טוען שהוא הדין למ"ד מצוות לא צריכות כוונה.

שלום רב

אפשר להאיר את השאלה "האם יהודי יוצא ידי חובה מצווה או לא?" דרך סוגיה בגמ':
אדם רשע גמור המקדש אישה בתנאי שיהיה צדיק גמור, נותן גט מספק שמא הרהר בתשובה"

כשיהודי מניח תפילין מספיק הרהור אחד קטן, כדי שהמצווה תחשב גם אם מספק

לדעתי אין קשר. גם שם אם ברור לך שהוא לא הרהר תשובה אז היא לא מקודשת. במציאות יש ספק שמא הרהר בתשובה. זהו המצב במקרה שלנו. ואכן גם אצלנו אם באמת יש ספק שמא הרהר תשובה אז אכן יש כאן ספק מצווה. בקיצור, זוהי שאלה עובדתית ולא הלכתית, ולכן ראיות מהגמרא לא מעלות ולא מורידות לגביה. רק צריך לזכור שהתשובה בירה כשמובר באדם מאמין בקב"ה ובמתן תורה ועובר עבירות מחמת יצרו הרע. זה היה המצב פעם, ואז יש מקום לספק שמא ברגע חזר בתשובה ומקיים מה שהוא עצמו מאמין בו. אבל כיום יש חילונים שלא מאמינים בזה, ולכן לא סביר שברגע אחד הם עושים תשובה ומתחילים להאמין. כבר עמדתי לא פעם על ההבדל המושגי בין בעל תשובה לחוזר בתשובה (ראה טור 367).