קריאת פרשת זכור – על היחס בין ציווי הזכירה מול אי השכחה

שלום הרב,

מצ"ב דבר תורה לכבוד פרשת זכור.

שבת שלום ופורים שמח 🙂

מצוות קריאת פרשת זכור – על היחס בין ציווי הזכירה מול אי השכחה

יום שישי י"ב אדר תשע"ז
האם הציווי לזכֹור זהה לציווי שלא לשכוח? כיצד פרשת זכור מלמדת אותנו להטמיע זיכרונות קולקטיביים? בפרשת "זכור" קיים ציווי לזכור את מעשה עמלק, והיא מסתיימת באזהרה שלא לשכוח אותו: זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח. דברים כה, יז-יט פרשת כי תצא. האם "זכור" ו"אל תשכח" הם ציווים שונים המכוונים לתכלית שונה או שמדובר בכפל של הנחיות כשלמעשה משמעותן דה-פקטו זהה? וכן, מהו היחס בין המושגים של "זכירה" מול "אי שכחה"? חז"ל בכמה מקומות )בספרא, ספרי ובגמ' מגילה יח.( מסבירים שציווי הזכירה ואי שכחה מבטאים שתי דרישות שונות מן האדם וכך מובא בגמרא: "זכור, יכול בלב? כשהוא אומר 'לא תשכח' – הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים 'זכור' – בפה." זכירה היא מעשה פעיל וחיצוני בנקודת זמן מסוימת )דיבור- באמצעות קריאת פרשת זכור(, בעוד שאי שכחה היא זיכרון חרוט בתודעה באופן קבוע ופנימי. כיצד מקבעים תודעה תמידית באדם? כיצד ניתן לצוות על התודעה? הפתרון שההלכה מציעה היא ע"י זכירה בקול רם מדי שנה ושנה. למעשה, הסיבה שנצטווינו לזכור את מעשה עמלק בפה היא כדי שלא נשכח אותו מלבנו, וזהו היחס בין "זכור" ל"אל תשכח" – יחס של סיבה ותוצאה – מעשה פעיל של דיבור שמטרתו להשיג תוצאה נפשית. זכירה היא תמיד פעולה שאמורה למנוע שכחה. נראה שכך עולה מכמה מקורות: א( ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפט: "שצונו לזכור מה שעשה לנו עמלק מהקדימו להרע לנו ושנאמר זה בכל עת ועת ונעורר הנפשות במאמרים להלחם בו ונזרז העם לשנוא אותו עד שלא תשכח המצוה ולא תחלש שנאתו ותחסר מן הנפשות עם אורך הזמן. והוא אמרו יתעלה )שם( זכור את אשר עשה לך עמלק. ולשון סיפרי זכור את אשר עשה לך בפה לא תשכח בלב ]על"ת נט[. כלומר אמור מאמרים בפיך שיחייבו בני אדם שלא תסור שנאתו מהלבבות." ב( הרש"ר הירש )כי תצא כה,יט(: "'לא תשכח' – וכדי שלא תשכח, 'זכור': מזמן לזמן חדש בלבך את זכר עמלק ואת מה שנאמר לך על עתידו." ג( תורה תמימה )שם, הערה ר( "נראה באור הענין דמדייק כפול לשון זכור – לא תשכח, דהיינו הך, וגם קשה ליה בכלל ענין הצווי על השכחה, כי איך שייך לצוות על החוש, ומה יעשה אדם שהוא שכחן בטבע, לכן דריש שיעשה לו דבר לאות וסימן וע"י זה ממילא לא ישכח, והוא כעין מ"ש בשבת ק"ד א' עשה סימנים בתורה, ובעירובין כ"א ב' אגמריה בסימנים, ועיין מש"כ ר"פ דברים, וע"ד זה יתפרש הפ' ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, שהוא כפל לשון, ויתפרש שמפני שלא עשה סימן וציון לזכוראותו, לכן- וישכחהו, וגם כאן יתבאר כן, זכור – עשה סימן וציון לדבר, ואז – לא תשכח ובאור זה כלול במ"ש יכול בלב וכו' הא מה אני מקיים זכור – בפה, כלומר עשה זכירה בפה, כדי שלא תשכח, ודו"ק." אם לא היינו מקיימים טקסי זיכרון כל שנה לציון השואה, מאורע זה היה נשכח מלבנו לאורך זמן, וכן מצוות שהן עדות כמו השבת, הפסח ותפילין, מטרתן להזכיר לנו באופן תמידי את מחויבותנו למי שהוציאנו מעבדות מצרים. הפעולות והטקסים מונעים מאתנו את השכחה, ובכך משמרים את הזיכרון בלבנו. כך גם בחיי היומיום – כאשר אנחנו רוצים להימנע מלשכוח דבר שאנחנו צריכים לעשות, אנחנו מפעילים תזכורת במחשב או בטלפון הנייד. במובן הרחב יותר, ניתן לטעון שבמקרים בהם התורה מצווה על רגשות או דעות, ההלכה מתרגמת זאת למעשים. התרגום למעשים נובע מהקושי לצוות על רגשות ומחשבות. מערכת משפטית )גם זו התורנית( לא יכולה להיות מבוססת על מחשבות בלבד אלא על דברים הנראים לעין. למשל שמחה בחג מתקיימת ע"י אכילה ושתיה, אהבת ה' מתבטאת בקיום מצוותיו ולימוד תורתו ועוד. המעשה והדיבור נועדו להפעיל את התודעה והרגשות. תפיסה זו מופיעה בבירור בספר החינוך )במצוה ט"ז(: "דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו…כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". לכן אם ברצוננו לשמר תודעה או זיכרון כלשהו, עלינו לתרגם אותו למעשים כדוגמת טקסי זיכרון שנתיים. ע"י זיכרון אקטיבי, לא נשכח את המאורעות – וזהו המכניזם של מצוות קריאת פרשת זכור.
שבת שלום ופורים שמח,