רכות על סידור הזקן. הרב נראה חתיך …

כשאמרתי 'ועכשיו' התכוונתי: עכשיו, אחרי שההיללתי את זיו פניך עקב תספורת הזקן.

ולגבי הסכיזופרניה בדברי קאנט: יש לו נימוק שמצדיק את הסברא הזאת ?
מנין לו שהעצם משפיע על ההכרה ?
אני לתומי חשבתי שלדעתו אין קשר בין עולם התופעות לעולם כפי שהוא בפני עצמו, אלא שההכרה מייצרת גם את המושג 'הדבר כפי שהוא בעצמו'.

הפוך בדיוק. זו אחת הביקורות שיש עליו, מניין הוא יודע שיש דבר כשהוא לעצמו במנותק מהפנומנה. אבל הוא עצמו טען שהוא יודע. בבסיס יש את עקרון הסיבתיות שאם נוצרת אצלי הכרה יש משהו שגרם לה. והמשהו הזה הוא הנואומנה. והביקורת הנ"ל נשענת על כך שגם הסיבתיות שייכת לפנומנה. אך לשיטתי לק"מ כי הפנומנה מבטאת משהו בנואומנה.

לפי שיטתך, שהפנומנה נגזרת מהנואמנה, אני צריך לומר שגם החוויה שלי נגזרת מהאובייקט הנחווה.
כלומר: יש קשר בין האובייקט היפה כשהוא לעצמו לבין חוויתי הסובייקטיבית של היופי.
מה שאומר שניתן ללמוד מההרגשות על העולם.

זו לא שיטתי. זה קאנט (שאני מסכים לו). אתה מבלבל כאן בין חוויה להכרה. חוייה היא עניי אמוציונלי שלא אומר הרבה על המציאות. הכרה היא הצגה פנומנלית של הנואומנה והיא אכן מבטאת את המציאות בתוכי פנימה. כדאי לך מאד לקרוא את ספרו של ק"ס לואיס, ביטול האדם. הוא עוסק ממש בנקודה זו, והדיון פשוט וממש מאלף (מתוקצר בספרי אמת ולא יציב).

ואולי ניתן לומר על האידיאה של העצם, נניח אידיאת הפרח, שעצמותה של האידיאה גורמת לי לעונג.
ואז אני יכול להקיש: אם אידיאת הפרח מענגת אותי כי היא בעלת 'איכות חיים' y , ק"ו ש-x יענג אותי, שהx בעל "איכות חיים" גדולה יותר.

אגב, איפה באמת ולא יציב מופיע על זה דיון ?

איני יודע איך מודדים איכויות כאלה שלא דרך העונג, וממילא אין מקום לקו"ח הזה.

סוף פרק 24. אבל כדאי לראות במקור. זה ספרון קצר וכתוב יפה מאד.

אוי ווי, תמיד אתה חייב לשבור לי את התיאוריות …

אבל אני חייב להילחם בצירוף נפש על התיאוריה של הרגש:
ייתכן שהנאת המשגל כל כך גדולה כדי להבטיח את המשך הקיום, וההנאה מאכילת תפוח קטנה יותר כי היא לא כל כך חשובה.
אז אולי יש הגיון ברגש.