רמב''ם הלכות שמיטה ויובל
שלום רב הרב,
הרמב"ם כותב בהלכות שמיטה ויובל פרק א' בהלכה א'
מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר (ויקרא כה ב): "ושבתה הארץ שבת ליי'", ונאמר (שמות כג): "בחריש ובקציר תשבות". וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר (ויקרא כה ד): "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור".
כפי שרואים, בחר הרמב"ם תוך כדי ההלכה לצטט את הפסוק "בחריש ובקציר תשבות" אלא שפסוק זה נתון במחלוקת שמובאת במסכת מועד קטן (ג) האם הפסוק קאי על תוספת שביעית או על עניין קציר העומר שבא לדחות שבת. רבי עקיבא לומד מריבוי הקציר שמדובר בתוספת ורבי ישמעאל סובר אל הדעה השנייה.
הרמב"ם סובר שתוספת שביעית היא הלכה למשה מסיני לכן צ"ל שחריש וקציר נלמדות לעצם השמיטה עצמה – חריש אסור (כנראה מתוקף עשה של ושבתה הארץ) וקציר אסור.
השאלה היא, כיצד הרמב"ם מפרש את הפסוק לא כר"ע ולא כר"י? הוא לא מוכרח להיות כפוף אליהם?
אחד הכללים ברמב"ם הוא שבחירת הפסוקים שלו נעשית משיקולי נוחיות והתאמה לתזה שלו ולא בהכרח לפי הפרשנות שמופיעה בחז"ל. יש לכך דוגמאות רבות.
עמדו על כך הרבה מבעלי הכללים. למאמר בן זמננו, ראה למשל כאן: http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/10144.pdf
אלא שבפרק ג' הלכה ה' כתב הרמב"ם וז"ל: היו עשרה אילנות לתוך בית סאה או יתר בין עושין בין אינם עושין חורשין כל בית סאה בשבילן, עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ודבר זה הלכה למשה מסיני, עכ"ל. וכאן לכאורה מפורש כי חרישה היא מדאורייתא דאם לא אסרתה התורה – מדוע באה הלכה למשה מסיני להתירה, אלא ע"כ שנאסרה מן התורה ובאה הלל"מ להתיר חרישת נטיעות עד ראש השנה – ומוכח כי חרישה אסורה מדאורייתא!
ולכן?
לכן על כורחך הוא דורש את משמעות הפסוק ממש, שחרישה אסורה גם היא מדאורייתא. לכן ק"ק לומר שהפסוק נכתב מטעמי נוחות אלא שהרמב"ם ממש למד ממנו.
שום קשר. הכלל שהזכרתי לא אומר שזו לא הלכה דאורייתא. זו הלכה דאורייתא, אבל כשהרמב"ם מביא לה מקור זה לא בהכרח המקור החז"לי טו המקור הנכון. סה המקור שהכי מבטא או מטעים אותה.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer