שחרית במניין

תודה הרב.
חשבתי אולי ללמוד באמת את הסוגיא לגבי מעמדה ההלכתי של תפילה במניין. הרב יכול למקד אותי במקורות המרכזיים והחשובים בנושא?

ועוד, מה הפשט של "ואני נוטה לחשוב שזו אינה חובה אלא עניין."? מה משמעות עניין? מה מעמדו? מה תוקפו? מה מקורו? מה עניינו?

אני מניח שאם תחפש ברשת תפילה במניין תמצא התייחסויות וסיכומים ומקורות.
עניין, הכוונה מעשה טוב שאינו חובה הלכתית. מקורותיו יכולים להיות שונים. תוקפו, אין דבר כזה (הוא לא חובה). עניינו הוא שהוא עניין.

[ נדחף. בוא לתפילה כמו כולם ותפתח ספר (כמו כולם). בשביל מה הבלאגן. אמירת המילים נטו לא עולה הרבה. ]

אמירת המילים עולה לא מעט, היא יכולה לעלות בזמן שינה, בזמן לימוד לילה קודם, במידת הערנות בסדר בוקר וכו'.
וזה עוד המצב ביום רגיל, בעוד לא הרבה זמן תבואנה לפתחנו הסליחות האומללות, תפילות ר"ה ויוה"כ ששם כבר באמת אין לי מושג מה אעשה. לא להיות לא מתקבל, להיות ולקרוא מילים בסידור משעמם פחד, להיות ולקרוא ספר יגרור תגובות נזעמות שבאמת אין לי את הכוח להתמודד איתן.

טוב לא שאני מתערב בעניינך אבל מנסיוני בתפילות אפשר להעשיר מאד את ההשכלה התורנית ההיקפית. מתי תעבור על כל ההקדמות באויצר? מתי מדפדפים בשותים לראות נידונים מעניינים. מתי לומדים תנך. ועוד ועוד. מקבלים זמן בחינם בלי ייסורי מצפון. מי שליבו כלב הארי ללמוד נושאים כבדים במהלך התפילה אשריו ואשרי חלקו, אבל עמך ישראל יכול לספוג דברים קלילים.

מעשה שהיה. אני התדרדרתי לאט לאט בסוג החומרים שהרשיתי לעצמי לקרוא בתפילה. יום אחד קראתי ספר שלא היה כ"כ במקום (שיקול דעת משפטי של אהרון ברק. לא התרשמתי בכלל, אגב. צפיפות האינפורמציה לקמ"ר מזכירה את מונגוליה), בא אלי מישהו הרים את הסידור קלט את הספר מתחתיו ואמר לי בעוינות (רבע מחויכת) "כיסוי הדם!". אמרתי לו "כיסהו ונתגלה פטור" וחזרתי לתלמודי. תגובות נזעמות חסרות טעם וריח זה כסף קטן.

בקדושה אין מצוות ונקדשתי בתוך בני ישראל?

גם אם יש, אין חובה לעשות זאת. מצווה קיומית.