שמן שריפה בשבת
שלום הרב,
משהו לא מסתדר לי בגמרא בשבת:
תלמוד בבלי מסכת שבת דף כג עמוד ב
ולא בשמן שריפה וכו'. מאי שמן שריפה? אמר רבה: שמן של תרומה שנטמאה. ואמאי קרו לה שמן שריפה – הואיל ולשריפה עומד. ובשבת מאי טעמא לא – מתוך שמצוה עליו לבערו, גזרה שמא יטה. אמר ליה אביי: אלא מעתה, ביום טוב לישתרי! אלמה תנן: אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב! – גזרה יום טוב אטו שבת. רב חסדא אמר: לשמא יטה – לא חיישינן. אלא, הכא ביום טוב שחל להיות ערב שבת עסקינן, לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב
הקושי שלי הוא על דברי אביי שמודגשים בקו, למה לא ניתן לתרצם במקום בגזרה יום טוב אטו שבת בתירוץ אחר: שאסור לשרוף קדשים ביום טוב. ואז גם זה היה מסתדר להלכה ולא היה מצריך אוקימתא מוזרה שדברי המשנה בריש במה מדליקין עוסקין בשבת שלאחר יום טוב.
בברכה,
זה מה שאומר ר' חסדא שם בהמשך. אביי כנראה חולק על זה ומבין שהבעיה היא שמא יטה..
אולי בכל מקרה אביי לא היה יכול לומר שהבעיה בנר יו"ט היא שריפת קודשים, מכיוון שמדובר בנר שמודלק בערב יום טוב. לכן היה צריך לומר שגזרו על נר יו"ט אטו נר שבת.
בנר שמודלק ביו"ט עצמו, גם הוא יסכים שאסור בגלל שריפת קודשים.
למסקנה הנר מודלק ביו"ט עצמו לכבוד שבת.
מעבר לזה, עוררת שאלה מעניינת. האם הדלקת הנר בערב יו"ט יש בה משום שריפת קדשים ביו"ט. הנמוק"י בב"ק כידוע קושר את הדלקת הנר לשאלת אשו משום חיציו ותוהה כיצד מותר להדליק נרות שבת שהרי בכל רגע אני נחשב כמדליק אש. הוא מחלק בין נר שבת לנזיקין, והשאלה לאיזה מהצדדים לשייך את שריפת שמן התרומה שנטמא, ואכ"מ.
מה שאני התכוונתי לשאול זה כך:
שיטת רבה אומרת שאין בכלל בעיה לשרוף קודשים ביום טוב, וכל הסיבה שאסור להדליק נרות בשמן שריפה ביו"ט זה גזירה יום טוב אטו שבת ובשבת אסור שמא יטה מתוך שבהול לגמור מצווה של שריפת קודשים.
שיטת רב חסדא (שנפסקה להלכה) אומרת שאין בעיה להדליק בשמן שריפה נרות שבת, וכל הסיבה שאסרו במשנה זה בגלל שמדובר בשבת לאחר יום טוב, וביום טוב אסור משום שאסור לשרוף קודשים ביום טוב. כלומר, בשבת רגילה (שלא אחרי יום טוב) אין בעיה להדליק נרות בשמן שריפה.
אני מציע שיטה שלישית שמשלבת בין שניהם (רבה ורב חסדא), מצד אחד אסור להדליק נרות שבת בשבת רגילה עם שמן שריפה כי יש חשש שמא יטה מתוך שבהול לסיים מצוותו לשרוף קודשים (את החלק הזה לקחתי מרבה) ומצד שני יש גם בעיה לשרוף קודשים ביום טוב (כרב חסדא) ולכן גם ביום טוב אסור להדליק נרות עם שמן שריפה.
היתרון של השיטה הזו שהוא מאפשר לוותר על האוקימתא הדחוקה של רב חסדא בדברי המשנה של במה מדליקין שמדובר בשבת לאחר יום טוב. הנפק"מ להלכה תהיה שאסור יהיה להדליק נרות בשמן שריפה גם בשבת רגילה. וזה גם מסתדר לברייתא שהביאו כסיוע לרב חסדא:
תניא כוותיה דרב חסדא: כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת – מדליקין בהן ביום טוב, חוץ משמן שריפה, לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב.
את המתעלם מהעמדות היסודיות שלהם. אולי ר"ח סבר שלשמא יטה לא חיישינן בלי קשר למשנה, ולכן אינו יכול לפרש כך. אתה עצמך יכול כמובן להציע פירוש כזה, אבל קושיא על ר"ח אין כאן.
יש שתי קושיות על ר"ח, אחד כבר תוספות העלו מהסיעתא שהביאו לו משמע שאסור להדליק בשמן שריפה גם בשבת רגילה (שלא אחרי יו"ט). קושיה נוספת היא מהמשנה שמונה את רשימת השמנים שאסור להדליק בהם בשבת רגילה, ובתוך הרשימה מזכירה את שמן שריפה מבלי לציין חריגה כלשהי, ור"ח מעמיד באוקימתא מוזרה מאוד של שבת שאחרי יו"ט (רק את שמן שריפה). לכן אני לא מבין למה לא עדיף פשוט לתרץ כמו הצעתי לעיל וכל הקשיים מסתדרים בשופי.
כפי שכתבתי, אתה צודק לכאורה. כנראה שר"ח לא סבר כך בלי קשר למשנה, ולכן לא היה מוכן להעמיד כך את המשנה. אגב, אוקימתא דומה מופיעה בתחילת ביצה (ב ע"ב) לגבי ביצה שנולדה ביו"ט שהעמידו ביו"ט שאחר השבת.
שאלה תאורטית:
האם פוסק שמקבל את סמכות הגמרא יכול לפסוק בהתאם להצעה שלי לעיל? או שהוא מחויב לפסוק כרב חסדא בלבד (כפי שפסקו הראשונים)? או שאולי מותר לו לבחור רק בין רבה לרב חסדא, אבל לא לשלב בין שניהם?
יש דוגמאות לפסיקות שמשלבות דעות אמוראיות או תנאיות דלא כמאן. הבאתי לזה פעם דוגמה ממחלוקת התנאים בכתובות שאמורא פוסק לא כת"ק ולא כר"ג לגבי מיגו בטענת בתולין. ראה טור 257.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer