שתי הערות אודות סמכות בעובדות\אמונה מרצון
שלום וברכה,
בקשר למה שאתה נוהג לומר אודות 'סמכות בעובדות' ושלא ניתן לצוות, רציתי להעיר משני פילוסופים שעסקו בכך:
[א] דיוויד יום נקט שלא ניתן לצוות או להאמין מתוך רצון, משום שבצורה אמפירית אדם יכול להחליט לזיז את רגלו, אולם הוא אינו יכול לאמץ אמונה או עובדה מתוך החלטה. אנחנו יכולים לרצות להאמין או לרצון לאבד את האמונה, אבל האמונה עצמה אינה נגזרת מתוך התכונה של הרצון.
[ב] גרסה חריפה יותר – שאיננה רק אמפירית – נוסחה על-ידי הפילוסוף ברנרד וויליאמס שלא ניתן להאמין מרצון משום שזו מגבלה מושגית. והיינו: א. להאמין באיקס, משמעותו שאיקס אמיתי. ב. אמונה או עובדה בעולם הם אמיתיים, משום שהם אינם תלויים בי (כלומר, האמת אינה תולדה של רצון). ולכן, לו היינו יכולים לשלוט באמונות שלנו מתוך רצון, אז למעשה היינו יכולים לשנות את עובדות העולם מתוך רצוננו. ואם כך פני הדברים המושג אמת שמחוץ לדמיון שלנו היה בטל כמובן. במילים אחרות, אם היה ניתן להאמין מתוך רצון, לא היינו יכולים להאמין, שהרי להאמין בדבר מה משמעותו להאמין שהוא אמיתי, ואמיתי משמעו שהוא אינו תלוי ברצון.
חשבתי שאולי תראה בכך עניין בקשר לעמדתך כאמור.
בעיניי אלו טיעונים שקולים וזה גם הנימוק שלי. חן חן
אכן. חשבתי אולי תרצה מתוך כך בכלל לעי' בדבריו
הנ"ל נכתב בהרחבה בספר שלו (באנגלית) 'בעיות העצמי'
תודה.
תמיד תמהתי על הטענה הזו – הרי גם אם אי אפשר ממש להאמין מכח הרצון, ודאי שאפשר להשפיע על האמונה ע"י הרצון – למשל: אפשר לבחור להיחשף לדעות מסויימות ולתרבויות מסויימות, וברור שזה משפיע על האמונה בצורה ישירה.
אבל אם אינך מאמין בזה למה שתיחשף כדי להאמין בזה? אפשר גם להפנט את עצמך.
למשל כאשר משתתלם לך להאמין בזה (ההימור של פסקל). ובכל זאת הרב הסכים לערעור של דוקינס על ההימור של פסקל:
"דוקינס לכאורה צודק באופן בסיסי. אדם שאינו מאמין לא יכול להביא את עצמו להיות מאמין מכוח החלטה תועלתנית" (טור 408).
אבל אי אפשר לצוות עליך את זה. משתלם או לא – תחליט לבד. לכל היותר אם זה משתלם לי אז יש לי מוטיבציה לבדוק זאת אבל גם במצב כזה אין שום היגיון להכניס את עצמי למצב שאאמין. זה סתם בלבול מוח.
"אבל גם במצב כזה אין שום היגיון להכניס את עצמי למצב שאאמין."
לא הבנתי. אם אני חושב שמשתלם לי להאמין, למה אין היגיון בלהפנט את עצמי להאמין?
כל הדיון פה של שלמה לא רלוונטי בקשר לשאלה המקורית.
בסופו של דבר, כאשר משתלם להאמין, ייתכן שהאדם יעשה את כל הפעולות בכדי להאמין (היחשפות לדעות ולתרבות וכו') אולם האקט הסופי של קבלת האמונה אינה תולדה של רצון. או שהשתכנעתי או שלא. נקודה.
לגבי היפנוזה, אני מניח שהשתלטות על המחשבות של האדם, שאינן פרי אמיתי של האדם – אינן בעלות ערך. זה לא באמת שכנוע.
השכנוע עצמו אכן אינו נתון לרצון האדם, אבל הוא מושפע ממנו מאד, מאחר ואנשים נוטים לאמץ אמונות שמתאימות לתכונות נפשם או לאידיאלים אחרים שמושכים אותם, והיכולת ביד האדם להגביל השפעה זה של הרצון על השכנוע.
למשל, מחקרים פסיכולוגיים הראו שאנשים בעלי נטיה לתחושת יציבות ובטחון ולרתיעה מאיומים, נוטים לאמץ עמדות שמרניות, בעוד אנשים בעלי נטיה לחדשנות ולשינויים נוטים לאמץ עמדות ליברליות. כמו כן אנשים בעלי נטיה לחשיבה מתמטית-לוגית נוטים לדחות אינטואיציות שונות (רוחניות, רגשיות וכו') ואילו בעלי נטיה לרגש ולחשיבה אינטואיטיבית נוטים לאמץ אותן.
אמנם האדם יכול לבחור לאפשר לטיעונים שונים ולמציאות בשטח להגביל את השפעת נטייתו האישית על מסקנתו השכלית.
יש מקום לדון במה שאמרת, אבל נניח לזה כי לדיון אין לזה כמעט משמעות. האם לאלוקים יש גוף, שומע תפילות, יש ניסים וכדומה – אלו לא כל-כך שאלות של עמדות אמוניות (הקשורות לשמרנות וכדומה), אלא פשוט שאלות שבעובדה. באלו, דבריך כמעט אינם בתורף
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer