תורה, מוסר ומדע
שיטת הרב עד כמה שקראתי (וקראתי מעט) שהיחס הסתירתי שבין המדע והדת ברובו ככולו הוא טעות, שכן מדובר בשני תחומים מקבילים שלפי רוב אין בינהם סתירה. המדע עוסק בעובדות ואילו הדת בנורמות דתיות.
כך למשל התורה אינה מצוה על השבת אבידה ועכ"ז הנורמה המוסרית מצווה עלינו להחזירה אבידה ואין כאן סתירה. לכל היותר יש כאן קונפליקט מעשי כיצד להתנהג למעשה, אך אין כאן סתירה.
לפי איך שהבנתי יוצא מכך שלציווי התורה אין איזה אמירה או תיאוריה מוסרית. למשל מה שהתורה מתירה אשת יפת תואר זה התרה דתית ואילו לפי המוסר זה עדין אסור, ולכן במצב כזה יהיה אסור לעשות זאת.
זכור לי שחיים נבון בגשר בנות יעקב כתב להיפך שמכל חוקי התורה עולה איזה מחשבה ותיאוריה מוסרית שמתנגשת עם התיאוריה המערבית, ולכן עלינו להקשיב רק לכתוב בתורה.
איך שהבנתי הרב לא מסכים לדבריו, נכון? האם אפשר להגיד שנקודת הוויכוח היא בזיהוי שבין התורה למוסר לשיטת חיים נבון (בעקבות הרב קוק?) ואי הזיהוי לשיטת הרב (בעקבות ליבוביץ'?)
עוד נקודה קטנה, האם כל המצוות הם כך לשיטת הרב או שיש כאלו שכן מזוהים עם רעיון מוסרי או השקפתי כלשהו המתנגש עם התיאוריות שלנו, וא"כ אז מה עושים?
התורה לא מצווה על השבת אבידה? יש על כך פרק במסכת ב"מ ופסוקים בתורה ובכל הפוסקים.
איני זוכר את דבריו של חיים נבון, אבל לפי תיאורך זה אכן ההבדל.
לא הבנתי את השאלה. אתה יכול לתת דוגמה?
כוונתי הייתה על השבת אבידה לגוי.
אלא שהתורה לפעמים אוסרת על השבה לגוי ולא רק לא מצווה. ואז באמת יש סתירה ולא יעזרו הפלפולים
אין סתירה ולא צריך פלפולים.
ראשית, האיסור הוא רק לשיטות מסוימות. לרוב השיטות אין איסור אלא רק אין חובה. בשו"ע חו"מ רסו ס"א מביא שיש איסור של החזקת ידי עוברי עבירה. כלומר אין איסור על עצם ההשבה (ראה להלן).
שנית, גם אם התורה אוסרת ייתכן שזה מסיבות א-מוסריות (ערכים דתיים), ואין סתירה לקביעה שמוסרית ראוי להחזיר. ראה טור 15.
ושלישית, כפי שהסברתי במאמר על המאירי (האם יש ע"ז 'נאורה'?), האיסור הזה, גם אם הוא קיים, נאמר כלפי גויים שלא מקיימים שבע מצוות בני נוח, כלומר נוהגים בצורה לא מוסרית ולא אנושית. ממילא אין בעיה מוסרית לא להשיב להם אבידה. אבל גויים נאורים צריך להשיב את אבידתם.
לרוב השיטות אין איסור? בסנדהדרין דף עו: המחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר לא יאבה ה' סלוח לו. וכ' הרמב"ם: "והמחזירה הרי זה עובר עברה מפני שהוא מחזיק יד רשעי עולם". ונראה שדברי המאירי יכולים להחזיק לפי הרמב"ם. אבל לדעה ש"מראה בעצמו שהשבת אבדה אינה חשובה לו שאף לכותי עושה כן שלא נצטווה עליו" – רש"י סנהדרין שם, ובדומה לזה הרמ"ה. והרמבן והרשב"א בקידושין יז: והר"ן שם דף ז: ברי"ף. לכאורה לא שייך כאן לומר שהם נאורים. וכ"ש לדעת התוס' יומא דף פה. וכתובות טו: (ד"ה להחזיר) שחוזר כמה פעמים על כך ש"איסור גדול הוא", ויש לדייק מדבריהם בכתובות שאפי' מפני דרכי שלום אין להחזיר שהרי בגמ' שם מדובר על תינוק מושלך בעיר שרובה ישראל, ואמר רב פפא למאי הלכתא להחזיר לו אבדה. והתוס' כותב שלהחיותו לא הוי רבותא כ"כ שהרי מפרנסין עניי גויים מפני דרכי שלום. ויש לדייק שאבדה אף מפני דרכי שלום אין להחזיר.
א"ח, הוא אשר כתבתי.
לפי הרמב"ם והשו"ע אין איסור מצד השבת אבידה אלא רק מפני שמחזיק יד רשעי עולם. אחרים סבורים שיש בזה איסור ממש מגדרי השבת אבידה (שזה תמוה טובא לענ"ד. מדוע לא נאסור על נשים לקיים מצועשהז"ג שהרי מראות בזה שלא חשוב בעיניהם הציווי שכן הן עושות גם את מה שלא נצטוו. ומדוע לא נאסור להשיב אבידה אחרי ייאוש מאותה סיבה, וכן על זו הדרך. ואכ"מ).
אבל גם לשיטה שזה איסור לא מצד החזקת רשעים, עדיין אפשר לומר כדברי המאירי, וזאת בתרתי:
א. אם הגוי נוהג בנימוסי האומות יש חובה להשיב לו וממילא מזה שאני משיב לא מוכח מאומה.
ב. ואפילו אם אין חובה להשיב לו עדיין יש מקום לסברא שהערך הזה דוחה את הסברא שמראה שהשבת אבידה לא חשובה לו. רק היכא שאין ערך בהשבת אבידה לגוי הסברא (התמוהה) שמראה שהשבת אבידה לא חשובה לו מספיק חזקה כדי לאסור. וכן בהכרח צריך לומר על השבת אבידה אחרי ייאוש. למה שם לא נאמר לשיטות הראשונים הללו שמראה שמצוות השבת אבידה לא חשובה לו? על כורחך שכשיש בזה ערך הסברא הזאת נדחית. והה"נ הכא.
אם כך לא ברור לי למה יש ספק בכלל אם להחזיר לנמצא מושלך בעיר שרובה ישראל? אם הוא ישראל – מצוין, ואם הוא גוי – מן הסתם הוא גדור בדרכי הדתות. הספק היה לגבי מי שאינו נאור אבל אולי הוא יהודי?
להיפך. הגוי בזמנם חזקתו שאינו גדור. הרי ברור שלא בודקים כל אדם בפני עצמו טלא קובעים הלכה לפי הגוי הסביר/המצוי.
השאר תגובה
Please login or Register to submit your answer