הערות על בג"ץ, ליצמן והשבת (טור 102)

בס"ד

בטקס הפרידה מנשיאת בית המשפט העליון היוצאת מרים נאור, הוקרא פסק הדין שבו מאשר בג"ץ בהרכב מורחב של שבעה שופטים את פסק הדין שהתקבל בהרכב מצומצם יותר, ולפיו החלטת עיריית תל אביב לאפשר פתיחת חלק מהמרכולים בשבת היא לגיטימית. בימים האחרונים נושא השבת שב לכותרות עקב המשבר הקואליציוני סביב עבודות הרכבת והתפטרותו של שר הבריאות ליצמן מהממשלה.

רציתי כאן לגעת בכמה היבטים של הנושאים הללו שעלו במחשבתי בזמן האחרון, אף שאין בהכרח קשר ביניהם: התנהלות הממשלה, התנהלותו של בג"ץ, המדיניות החרדית בנושאים אלו וכמובן אופיו והתנהלותו של "השיח הציבורי" (שממליך בימים אלו את לפיד כראש הממשלה המועדף לשעתיים הקרובות ומוריד את ש"ס מתחת לאחוז החסימה לשעה ורבע הקרובות, לשמחת לב העיתונאים והסוקרים).

צורת ההצגה

ראשית, ההצגה כאילו מדובר על דתיים נגד חילוניים יש בה הרבה מן הסילוף. ככל שאני מבין רוב הסוחרים בתל אביב מתנגדים להחלטת העירייה לאפשר פתיחת מרכולים. גם חילוניים היו רוצים יום מנוחה אחד בשבוע (אם כי בין הקונים אני מניח שההתפלגות שונה). ולאידך גיסא, סקרים שפורסמו מראים שמבין אלו שאינם סוחרים – יש לא מעט דתיים שתומכים בפתיחת מרכולים בשבת בתל אביב, לפחות באזורים מסוימים. אם הבנתי נכון את השתלשלות האירועים, דווקא התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית שעתרה נגד שר הפנים, והיא בוודאי אינה גוף דתי, רצתה בצמצום המסחר בשבת ואף בחיסולו. היא בקשה משר הפנים לקבל החלטה ולא נענתה כמובן.

אפשר להוסיף לזה את נושא הכדורגל בשבת. גם כאן התהליך מונע על ידי 306 כדורגלנים שעתרו לשינוי מועד המשחקים. אני מניח שרובם הגדול לא שומרי מצוות, בטח לא קלה כבחמורה. אנשים רוצים חופש וזמן איכות עם המשפחה, ולאו דווקא מסיבות דתיות. אבל בתקשורת ולאינטרסנטים שונים נוח להציג זאת כמלחמה של דתיים נגד חילוניים.

מה החרדים רוצים באמת?

שר הפנים החרדי (דרעי) לא עשה כלום בעניין המרכולים. הוא קיבל איזו החלטה לא מנומקת כדי לצאת ידי חובה וגרר רגליים כשלוש שנים בלי לקיים את דרישת בג"ץ לנמק את החלטתו. שופטי הרוב (ובעצם בזה מסכימים להם גם שופטי המיעוט) בפסק דינם אומרים שהחלטה זו היא כפסילה של חוקי העזר החדשים של תל אביב ללא נימוק ולכן דינה להיבטל. אז למה דרעי לא עשה משהו? הרי הוא ידע היטב שבמו ידיו הוא מבטל את החלטתו שלו. רק היום דווח שדרעי ושאר החרדים (כולל ליצמן מחוץ לממשלה) חתמו על הסדר חדש שנותן היתר ממשלתי למשחקי כדורגל, עבודות ברכבת ופתיחת עסקים מסוימים בשבת (כזכור, אלו היו העילות להתפטרותו).

אז למה באמת הממשלה גוררת רגלים? למה היא לא ישבה על המדוכה וקיבלה החלטה? כנראה מפני שגם החרדים[1] מבינים שצריך לפתוח את המרכולים, וגם להם לא נוח להצטייר ככופים על אחרים. גם הם מבינים שבמצב השורר בתל אביב קשה להצדיק החלטה כזאת (כמו שהם לא ירצו שיכפו עליהם בבני ברק נורמות תל אביביות). מאידך, הם לא יכולים להביע את דעתם זו בגלוי בגלל שיקולים שנוגעים לאלקטורט שלהם (הרי יצלבו אותם בבחדרי חרדים וכיכר השבת), ואולי גם הם עצמם לא מוכנים לאפשר לעצמם ולהכיר בלגיטימיות של שיח כזה (ליבא לפומא לא גליא). לכן הם נקטו במדיניות שב ואל תעשה עדיף.

בעצם שופטי בג"ץ עשו את העבודה עבור דרעי, ליצמן וגפני, והוציאו עבורם את הערמונים מהאש. מה שקרה הוא שגם ייפתחו המרכולים כמו שדרעי באמת רוצה שיקרה רק לא מעז לומר, וגם עכשיו הוא וחבריו הליצמנים והגפנים והיוגבים יכולים לתקוף את בג"ץ בנחת על היותו אנטי דתי ולהתנער מההחלטה ה"נוראה" הזאת. ייתכן שזו היתה התכנית שלהם מראש.

זהו דפוס שחוזר על עצמו. גם במקרים קודמים, ממשלת ישראל והכנסת חשבו שבג"ץ יעשה עבורן את מה שהן עצמן לא העיזו ו/או לא הצליחו לעשות. לאחר מכן הן כמובן מאשימות את בג"ץ שהוא פוגע במשילות. הן לא מושלות ומשאירות לבג"ץ למשול ואז תוקפות אותו על כך. כמה נוח! ממש win-win situation.

"לא הכרעה חילונית או דתית": מבט על הבג"ץ

כעת ניגע בהחלטת בג"ץ על המרכולים דווקא מהאספקט ההפוך. עם כל זה שהפוליטיקאים הדתיים והחרדים לא באמת רוצים לסגור מרכולים בתל אביב, מתברר שהשופטים הדתיים דווקא כן רוצים בזה (הם לא צריכים להיבחר ולענות לשאלות של עיתונאים, והם גם לא חרדים). מעל הכתבה באתר הארץ שמדווחת על פסק הדין, מתנוססת התת כותרת הבאה:

הנשיאה נאור הקריאה את הפסיקה בטקס פרישתה, ובכך שמה קץ להליכים שארכו עשור: "זו אינה הכרעה חילונית או דתית". ההכרעה התקבלה בידי הרכב מורחב של שופטי העליון, ברוב של חמישה.

הקביעה שזו אינה הכרעה חילונית או דתית מקבלת משמעות מעניינת במיוחד כשקוראים בהמשך הכתבה את המשפטים הבאים:

נוסף לנאור, תמכו בפסיקה הנשיאה הנכנסת אסתר חיות, השופטים יורם דנציגר, יצחק עמית ודפנה ברק-ארז. השופטים הדתיים, נעם סולברג וניל הנדל, התנגדו בדעת מיעוט.

ולקינוח הרי לכם גם משפטי הסיום בכתבה בדה-מרקר (שעוסקת בהחלטה קודמת להעביר את הדיון להרכב מורחב):

ההחלטה על קיום דיון נוסף בעניין דווקא נתפסה כחיובית אצל חלק מרשתות המזון הפועלות בשבת. לדבריהן, ההחלטה הקודמת של בג"ץ היתה החלטה על בסיס טכני, ולא דנה מהותית בעניין השבת, והיה סביר שהשופט רובינשטיין, שהוא אדם דתי, יקבל החלטות שחותרות לסגירת עסקים בשבת. כעת, כשהנושא ידון בפני הרכב רחב יותר, קיימת סבירות גבוהה שבג"ץ יחליט שלא להפר את הסטטוס קוו, ולא יקבע כי אסור להפעיל עסקים בעיר בשבת ואף להיפך – אולי יאפשר פתיחה כוללת של עסקים ולא רק פתיחה מצומצמת, כפי שמאפשר חוק העזר של העירייה.

המסקנה היא שלדעת מרים נאור זו אמנם לא "הכרעה חילונית או דתית", אבל משום מה, באופן מפתיע ולא צפוי, כשהדבר הובא בפני אליקים רובינשטיין הוא גילה נטייה בעד סגירת העסקים, ובהחלטה האחרונה בהרכב המורחב תמכו בפתיחת המרכולים חמישה שופטים חילוניים והתנגדו לה שני הדתיים. משום מה כל העולם פרט למרים נאור מבין זאת. טוב, ייתכן שהיא לא העיפרון המחודד ביותר בקלמר, או שמא יש כאן היתממות מה?!

אתם ודאי תסלחו לי אם בכל זאת אעלה תהייה האם בכל זאת אולי מדובר כאן בהכרעה חילונית. או שמא כוונתה של נאור לומר ששופטי הרוב הכריעו באופן מקצועי, לא דתי ולא חילוני, ורק שופטי המיעוט הכריעו באופן דתי. זה בערך כמו שתוכלו לראות במכתבה של אסתר חיות הנשיאה החדשה לנשיאי בתי המשפט שפורסם היום שבו היא מסבירה שהקואליציה בין לשכת עורכי הדין (אפי נוה) לבין שרת המשפטים והנציגים הפוליטיים בוועדה לבחירת שופטים שהוצגה לפני כמה ימים בתוכנית "עובדה" מדאיגה אותה כי היא קואליציה פוליטית. מסתבר שהקואליציות שהיו שם מאז ומעולם בין השופטים לבין עצמם, ובינם לבין לשכת עורכי הדין (בעבר) לא הדאיגה אותה. אלו כולן היו קואליציות ענייניות וטהורות כמובן.

אם אלו תוצאות הדיון המשפטי בבג"ץ לגבי המרכולים בתל אביב, מה לה כי תלין על רצונם של גורמים פוליטיים לקדם את האידיאלוגיה שלהם בביהמ"ש? אם אכן ההחלטות מתקבלות שם לפי תפיסת עולם, המסקנה המתבקשת היא שפוליטיקאים ינסו לקדם את המועמדים שחושבים כמוהם. בשביל זה הם שם, לא? וכי מישהו בחר בפוליטיקאים לוועדה לבחירת שופטים בגלל שהם מומחי משפט? האם הם נבחרו על ידי הציבור כדי למנות שופטים רק על סמך רמתם המקצועית? אז למה לא שמים חברי כנסת כבוחנים לבחינות הבגרות, בחינות הלישכה או כבוחנים באוניברסיטה? וכי שם לא נדרשת רמה מקצועית גבוהה?! ההיתממות הנלוזה הזאת של נשיאי ונשיאות ביהמ"ש העליון היא בזיון לאינטליגנציה.

אני חייב לומר שאחרי שראיתי את תכנית "עובדה" הנ"ל ממש לא הזדעזעתי. החנופה והרדיפה אחרי חברי הועדה אינם חדשים. התככים והאינטריגות היו גם הם שם מאז ומעולם. זה הטבע האנושי. הדברים התנהלו כך מאז ומעולם, אלא שבעבר זה נעשה בתוך הקליקה ולכן הכל היה מצוין. סגרו את העניינים בשקט בלשכותיהם של שופטי העליון. לדעתי דווקא טוב מאד שזה נחשף לעין כל (שזה כנראה מה שבאמת מרגיז את עליונינו). יתר על כן, טוב מאד שכעת יש על המגרש כוחות נוספים ולא רק מהקליקה של שופטי העליון. אם בין כה וכה מדובר בפוליטיקה, חנופה ואינטריגות, אז טוב שתהיה שקיפות ושזה יהיה על השולחן, וטוב שיהיו עוד כוחות במשחק הפוליטי הזה כדי לאזן את ההגמוניה של כנופיית רחביה (Gazza shtrasse) בביהמ"ש. לפחות כעת יהיה קשה להם יותר למכור לנו את עצמם כנישאים ומנותקים משיקולי אידיאולוגיה ואינטרסים. גם עד היום היה ברור לכל בר דעת שזהו מצג שווא גס וחצוף, טוב שכעת זה כבר על השולחן.

התנהלות החרדים

מי שלכאורה יצא טוב מכל המשחק על השבת הוא ליצמן. לפחות צדיק אחד בסדום מוכן לוותר (או שהאדמו"ר שלו מוותר עבורו) על כסאו למען האידיאולוגיה שלו. גם אם אני אישית לא מסכים לאידיאולוגיה שלו בעניין זה ובאחרים, עדיין זה בהחלט צעד ראוי להערכה.

אבל אתמול פורסם הפתרון שהוסכם בממשלה ובקואליציה לסוגיות אלו, והדבר מטיל צל כלשהו על ההחלטה הזאת. הקואליציה הסכימה שליצמן יחזור להיות סגן שר במעמד שר (תהיה חקיקה שתמנע התערבות של בג"ץ בעניין, כפי שקרה בעבר), וההיתרים של השבת, שכאמור הם היו עילת ההתפטרות, ייוותרו בעינם. אגודת ישראל בעצם הסכימה לתת היתר ממשלתי רשמי לחילולי שבת, כל עוד הם עצמם לא חברי הממשלה.

קצת היסטוריה

החוק בישראל מטיל אחריות על כלל חברי הממשלה לכל החלטה שלה. התפיסה היא שחלוקת התיקים ביניהם (מי שר התחבורה ומי שר הביטחון או הפנים) היא רק עניין של חלוקת עבודה פנימית. כל החלטה של כל שר נחשבת כהחלטת ממשלה, ולכן הממשלה כולה אחראית עליה. מסיבה זו המדיניות שנהגה באגודת ישראל היתה שח"כיה לא מכהנים כשרים, שכן הם לא רצו לשאת באחריות לכל החלטות הממשלה, כולל חילולי שבת ושאר החלטות מנוגדות להלכה. שוב, מדיניות שלכאורה בהחלט ראויה להערכה.

בשלב כלשהו החלו ח"כים חרדים לכהן כסגני שרים במעמד שר. זהו פתרון אידיאולוגי מצוין, שכן הוא מאפשר להם לקבל החלטות ועמדות כוח של שרים בלי לשאת באחריות הקולקטיבית המתחייבת מכך. מצב בעייתי לכל הדעות, אבל מאד נוח הן אידיאולוגית והן פרקטית. אתה מקבל רק את הזכויות ללא החובות. נראה קצת פחות ראוי להערכה, לא?

השלב השלישי בסאגה הזאת התרחש בקדנציה האחרונה, אז החליט בג"ץ שמצב כזה לא אפשרי חוקית. ביהמ"ש חייב את הממשלה ואת החרדים לקבל החלטות: או שליצמן יכהן כשר או שימונה שר מעליו. אגודת ישראל קיבלה החלטה מהפכנית שמאפשרת לליצמן לכהן כשר למרות האחריות החוקית הכרוכה בכך.

השלב הרביעי הגיע כעת. השטר עומד לפתחה של אגודת ישראל לפירעון, שכן הממשלה צריכה לקבל החלטה על חילול שבת (ולא רק להעלים עין), והשר ליצמן נושא באחריות לכך יחד עם שאר חבריו השרים. כאמור, ליצמן בחר להתפטר. לכאורה מימוש מעורר כבוד של רעיון האחריות הקולקטיבית של השרים ושל האידיאולוגיה החרדית בדבר כבוד השבת. אלא שהדבר לא כל כך פשוט.

משמעותה של המדיניות הזאת

כשחשבתי על כך שוב עקב האירועים האחרונים, הכבוד שלי למדיניות ולהחלטות הללו פוחת משהו. ראשית, האחריות שמטיל החוק יש לה משמעות חוקית. מבחינה מוסרית, הלכתית ודתית, האחריות היא על מי ששותף בפועל להחלטות ומי שיכול למנוע אותן ולא עשה זאת. מהו הרווח בכהונת סגן שר שאינו נושא באחריות הקולקטיבית שמטיל החוק, אבל בעצם כהונתו משתתף ומסייע לכל ההחלטות הללו (בלעדיו לא היתה קואליציה וממשלה שתקבל אותן)? יתר על כן, כעת כשליצמן התפטר, האם זה משנה משהו? הרי בעצם התפטרותו הוא הציל את הקואליציה בכך שיחזור  להיות סגן שר. יתר על כן, הוא עצמו יזם והיה שותף להחלטה לתת היתרי עבודה ממשלתי רשמי בשבת. אז נכון שמבחינה חוקית פורמלית הוא אינו שר ולכן לא נושא באחריות לכך. אבל מדוע זה משנה מבחינה תורנית אידיאולוגית? זה כמו לחתום על ההיתר עם יד שמאל. אם הוא נתן את ההיתר "בשינוי" הוא פטור?! מהותית זה אפילו לא שינוי, אלא רק עקיפה משפטית. וכי יש אחריות על ממשלה שנותנת היתר לחילול שבת? זו החלטה חוקית למהדרין ולחוק אין שום בעיה איתה. אז מה משמעותה של אחריות על החלטה כזאת? האם הקב"ה פועל לפי חוק יסוד הממשלה?! שאלת האחריות בהחלטות כאלה היא שאלה דתית. ולכן החוק שלא מטיל אחריות על חברי קואליציה שאינם שרים לא ממש משנה לעניין זה. ההרגלים ההלכתיים של הערמות ועקיפות מיושמים כאן בשדה שונה, ולדעתי הם לא רלוונטיים בו.

ומעבר לכל זה, הרי במצב שנוצר כעת הוא אידיאלי מבחינת החרדים. הם נהנים מכל הזכויות של חברות בממשלה בלי החובות ובלי האחריות. לא רק שזה פוגע בתפקוד המשרד שהרי לא בכדי המחוקק הטיל אחריות על בעל הסמכות, אלא שאין כאן שום ויתור שראוי להערכה. להיפך, הדבר דומה למי שמוותר לבנק על המינוס בחשבונו ומצפה לכבוד והערכה. נכון שאולי המכונית והמשכורת של ליצמן יהיו קצת פחות מפוארות, אבל בשביל זה יש את האדמו"ר שיכריח אותו לעשות זאת.

אין להתעלם כמובן מהערך ההצהרתי המסוים שיש למדיניות כזאת. אגודת ישראל מראה לציבור שהיא לא מוכנה להיות שותפה לאחריות על החלטות כאלה, וגם אם אין לזה משמעות אמתית לכאורה יש כאן הצהרה חינוכית משמעותית. אלא שהציבור אמנם מטומטם אבל לא עד כדי כך. דווקא המשחקים הללו מעוררים חוסר אמון בטוהר כוונותיהם. כולם רואים את זה כמשחק של התחמקות מאחריות בלי לוותר על היתרונות של חברות בממשלה ובקואליצמן. אם אגודת ישראל כל כך חשוב לה שלא יהיו חילולי שבת אז למה היא משתתפת בהחלטה לאפשר אותם? בשביל מה בכלל ליצמן התפטר?

משמעות של השינוי: חילול שבת ואחריות על חילול שבת

חילול שבת בשינוי אף פעם לא היה אמצעי משובח במיוחד לקידוש השם. בדרך כלל הוא מעורר דווקא גיחוך ותחושת חוסר רצינות וחוסר מחויבות. אני לא שותף לגיחוך הזה שכן הוא נובע מחוסר הבנה של מהות איסורי שבת (שאינם איסורי תוצאה אלא איסורי מלאכה). אבל בנדון דידן לא מדובר באיסור שבת אלא באחריות על חילולי שבת. האחריות אינה איסור הלכתי פורמלי, ולכן שטות לטפל בו בכלים הלכתיים פורמליים. כאן מה שחשוב הוא התוצאה. אז מה הרווחנו אם השגנו את התוצאה השלילית במו ידינו אלא שעשינו זאת ביד שמאל? וכי נגרע משהו מאחריותו התורנית וההלכתית של ליצמן שחתם על ההיתר לחלל שבת כסגן שר?

אידיאולוגיה ופרקטיקה

עוד הערה אחרונה שעלתה בי לאור (או: לחושך) האירועים האחרונים. נדמה לי שלמרות שבתפיסה הראשונית נראה שיש כאן היצמדות ראויה לשבח לאידיאולוגיה, בתהליכים הללו דווקא מודגם הפרגמטיזם החרדי. בסופו של דבר האידיאולוגיה לא באמת מחייבת אלא כמסגרת כללית. את ההחלטות מקבלים בעיקר משיקולים פרגמטיים. אני משער שאם אגודת ישראל היתה מונהגת על ידי הר המור ורבניה, אף אחד שם לא היה מכהן כסגן שר משיקולים פרגמטיים. יתר על כן, גם אם בג"ץ היה שולל את האפשרות להיות סגן שר, הם היו נלחמים בחירוף נפש ובשום אופן לא נכנסים לכהן כשרים. זוהי קבוצה מאד אידיאולוגית, וכל צעד שלה נבחן דרך התאמה לאידיאולוגיה. הפרגמטיזם, לפחות במצבים שהוא לא מעוגן בקו אידיאולוגי ברור פסול בעיניהם.

עד כמה שקשה לי להביע אהדה או הסכמה לאחד הצדדים כאן (הר המור או החרדים), בעניין הזה אני דווקא רוצה לדבר מעט בשבחי הפרגמטיזם. לכאורה היצמדות לאידיאולוגיה היא ההתנהלות הראויה, ופרגמטיזם הוא פשרנות ראויה לבוז. גם לפעמים ניתן לדגול בהתנהלות פרגמטית, הרי זה רק מפני שהפרגמטיזם בעצמו משקף ערכים. ראוי ונכון לכופף את ערך X בפני ערך Y, אבל לא בפני אינטרסים או כניעה לקשיים. אבל בשנים האחרונות קצת התבגרתי, והתחלתי להבין שיש בפרגמטיזם משהו נכון לכתחילה. אידיאולוגיות זה דבר מסוכן וילדותי. האמונה כאילו האידיאולוגיה היא מדויקת ונכונה בכל מצב ובכל יישום היא ילדותית. לפעמים האידיאולוגיה היא תיאוריה נהדרת, ממש משכנעת ובעלת קסם רב, אבל כמו כל תיאוריה היא לא באמת נכונה לחיים המעשיים. הפרגמטיות נותנת משוב (פידבק) לתיאוריה ולאידיאולוגיה שמתגבשות בבתי מדרש והיכלי שן, ומתקנת אותם. היצמדות יתר לאידיאולוגיה מייצרת עריצות, שנאה, פנאטיות וחוסר מוכנות להקשבה ולחשיבה ביקורתית (לא בכדי הגדרתי כך בטור 19 את תופעת הכיתתיות). בטור 62 עמדתי על כך שחז"ל קבעו שתקנה או גזירה שלא פשטה בכלל הציבור אינה תקפה, וגם שם טענתי שלא מדובר בסתם פשרות עם המציאות אלא בפידבק של השכל הישר לתיאוריות הבית מדרשיות. לכן יש משהו לכתחילאי בפרגמטיזם.

נו, אז ליצמן בעצם צודק. אולי. אבל כמובן שגם לפרגמטיזם יש גבול, ומעבר לו מדובר בציניות. והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות…

[1] לענייננו החרדים הם אגודת ישראל, ש"ס והבית היהודי (שהוא מפלגה חרדית לכל דבר ועניין).