אודות הדיון הציבורי על הגיור

בס”ד

מקור ראשון – 2008

הרהורים בעקבות מאמרו של שלמה פישר (‘אמת השלום’, פ’ חקת)

מבוא

בשבועות האחרונים מתנהל ויכוח ציבורי, בעולם הדתי ומחוצה לו, אודות הגיור. לויכוח הזה ישנם כמה צירים, שחלקם מופיעים במאמרו של שלמה פישר. על אף אוקיאנוס המלל שנשפך בשאלות אלו, לדעתי עדיין לא התחיל (!) דיון אמיתי בנקודות החשובות.

על כן, למרות שנראה כאילו הנושא כבר הגיע לרווייה, ואולי דווקא בגלל הטעות הזו, ברצוני לשרטט כאן בקצרה מפה סכמטית וראשונית של הדיון, ולהסתפק בכך. דומה כי די בהצגת מפה כזו כדי להבין את האבסורד שבאופן התנהלותו של הדיון עד כה.

הקדמה

הפרשה האחרונה החלה בפסק דין של בית הדין הרבני באשקלון, שם החליט הרב עטייה לפסול את הגיור של זוג שבא לפניו להתגרש, ובתוך דבריו הוא אף הרחיב את היריעה ופסל את התנהלותה של כל מערכת הגיור בראשותו של הרב דרוקמן. הדברים מקבלים משנה חשיבות מחמת העובדה שכמעט כל הגיורים בשנים האחרונות נעשים במסגרת זו.

בערעור שהוגש לבית הדין הרבני העליון, הפתיעו דייני בית הדין ואשררו את פסק הדין של הרב עטייה, ואף חיזקו אותו בטענות נוספות, חלקן כלפי המערכת בראשות הרב דרוקמן ואופן התנהלותה, וחלקם ביחס לרב דרוקמן ולדיינים עצמם. הם השתמשו בביטויים חריפים ביותר, אשר בדרך כלל אינם מקובלים בפסקי דין רבניים, ואף פסלו את כל אלפי הגיורים שנעשו במערכת זו בשנים האחרונות. ההתנהלות של כל התיק מעוררת שאלות קשות באשר לנוהל תקין והתייחסות עניינית.

בעקבות פסקי הדין הללו התעוררה מחלוקת קשה, בה הולכת ותופסת האידיאולוגיה הציונית-דתית את המקום המרכזי. לפי התרשמותי, רוב ככל הציבור רואה את המחלוקת כויכוח פוליטי באיצטלה הלכתית כביכול, כלומר כדיון לא ענייני.

כמה נקודות מוצא

בעת שדנים בנושאים אלו יש להדגיש כמה הנחות חשובות:

  1. מחלוקת אידיאולוגית בהחלט יכולה לבוא לידי ביטוי בפסיקות הלכתיות שונות (ולא רק לגבי הלל ו/או ברכה ביום העצמאות). אין בכך כל פסול, וזה אינו אומר שהמחלוקת אינה עניינית, או אינה לשם שמים.

  2. גם אם ישנן חריגות בנוהל ובדרכי הביטוי, אין פירוש הדבר בהכרח שהצד שנוקט בהן אינו מבוסס הלכתית. ניתן לבקר אותו על דרכי ההתנהלות, ובו בזמן להסכים עם התכנים. ולאידך גיסא, אמנם קובלת כותב “והא-להים יבקש את נרדף”, אבל אנו גם מצווים “ודל לא תהדר בריבו”. אם מישהו נרדף וסובל זה אינו הופך אותו בהכרח לצודק. העובדה ש’נעלבנו’, או ש’הוא התחיל’, אינה פוטרת אותנו מהתייחסות לבעיות ולטיעונים ענייניים.

  3. חריפות וחריגות הויכוח אינה מורה בהכרח על מניעים פסולים. לפעמים ריתחא דאורייתא מוליכה דיינים או רבנים להתבטא באופנים חריפים, מפני שהם חרדים לגורל ההלכה (כפי שהם תופסים אותה). אין זה מצביע בהכרח על שנאה, או על מניעים פסולים. כמובן, טיעון זה אינו מכשיר דרכי התנהלות לא ראויות, אלא רק ממקד את הדיון אודותן, ומעמיד אותו בפרופורציה הראויה.[1]

  4. כאשר הדיון מעורר כמה שאלות בלתי תלויות, יש לפרק את הדיון ולנהל אותו לחוד על כל אחת מהן. את המסקנה יש להסיק רק בסוף. דיון (ציבורי, או הלכתי) מגמתי, אשר מתנהל בצילן של מסקנות, הוא בד”כ רדוד ולא ענייני. הנחת המבוקש יש לה יתרון בולט, שכן היא תמיד מובילה למסקנה הרצויה, אך עדיין זו אינה הדרך המומלצת לבירור שיטתי ומעמיק של הסוגיא.

צירי הדיון

כעת אפרוס רק כמה מצירי הדיון העיקריים בסוגיא. מפאת קוצר המצע, אפרט רק מעט בתוך כל סעיף. מטרתי העיקרית כמובן אינה לדון בכל אלו, אלא בעיקר להראות את הכמות והגיוון של השאלות, ועוד יותר את חוסר התלות ביניהן.

הצירים העיקריים של הדיון הם הבאים:

א.      האם מדיניות הגיור של המערכת של הרב דרוקמן היא ראויה? ציר זה אמור לכלול דיון עקרוני-הלכתי (כולל מדיניות הלכתית: מה ראוי לעשות, בעיקר מבחינת הדרישות על קבלת מצוות), ולאחר מכן בחינה עובדתית (מה נעשה בפועל). אני לא מכיר דיון רציני בנושאים אלו.

ב.      גם אם מגיעים למסקנה שהגיור לא נעשה כראוי, האם יש לפסול את הגיור למפרע? כאן ישנם דיונים בלשון הרמב”ם והפוסקים, ואכ”מ. עיקר הדיון הוא ביחס לשאלת “דברים שבלב” לגבי קבלת מצוות (האם הערכת כוונות יכולה לבטל אמירות?), ואופן בירור כוונת המתגייר. אעיר כי עולים כאן לעיתים נימוקים מופרכים לחלוטין, והם אינם זוכים לדיון רציני שכן הם מתאימים לאג’נדה האידיאולוגית שאנו חפצים ביקרה. לכך אתייחס בבמה תורנית-רבנית אחרת.

ג.        גם אם פוסלים את הגיור שבפנינו, האם יש להרחיב את הפסילה לכלל הגיורים של המערכת  באופן גורף, ותחת אלו תנאים? כאן עלו בפסה”ד שתי עילות פסילה: הליך הגיור (בעיקר ביחס לקבלת המצוות), ופסילת הדיינים שבפניהם נערך הגיור. כל אחד מאלו כרוך בשאלות של נוהל דיון משפטי והלכתי, ושל סמכות, ואכ”מ. כל ה כרוך בבירור שאלות לא פשוטות של “לפני עיוור” ועוד.

ד.      האם יש מקום שבי”ד אחד, ובפרט ביה”ד העליון, יפסול את דייני בתי הדין האחרים? לכאורה, לפחות מבחינה חוקית זה תפקידו של בי”ד עליון. מה אמור לעשות דיין בבי”ד עליון שרואה דיין בערכאה אחרת שסרח לדעתו? האם עליו לשתוק? השאלה האם הוא נהג נכון, והאם אכן זה המקרה כאן (אני אישית משוכנע שלא), היא שאלה אחרת כמובן.

ה.      מי בכלל קובע את ההלכה במקרה זה? האם יש לבי”ד העליון סמכות הלכתית על פני פסיקת בי”ד אחר. בעיניי אין ספק שלא. מבחינה חוקית זוהי אופרה אחרת (גם היא בהחלט לא חד-משמעית).

ו.        האם ישנה לפסקי הדין השונים משמעות הלכתית, או שמא רק משמעות חוקית (שכן במדינת ישראל היהדות עדיין נקבעת על פי ההלכה, פחות או יותר)? לשון אחר: האם כל המתגיירים שנפסלו גיוריהם הופכים להיות גויים הלכתית, או שמא רק המדינה אמורה לא להכיר בהם כיהודים (מה שכמעט אין לו כל נפ”מ)?

ז.       האם יש מגבלה על דרכי הביטוי של דיינים, גם במקרה של מחלוקת? נראה שכן. אבל אם לא מדובר במחלוקת אלא בגינוי דיינים שמשתלטים על הגיור בעם ישראל (לפחות לדעת הדיינים ההם) אזי חובתם להתריע בשער בחריפות הנדרשת לדעתם.

ח.      האם התנהלות בית הדין העליון היא ראויה (לקיחת תיקים נגד דעת הרב עמאר, נשיא ביה”ד, פרסום פסק ללא שמיעת אחד הצדדים, נקיטת עמדה מראש וכדו’). דומני שאין חולק שלא. ושוב, לא הלכתית אלא בעיקר חוקית ומינהלתית.

ט.      האם דרכו של הרב דרוקמן, גם אם היא אפשרית מבחינה הלכתית צרופה (ראה סעיף א’), יכולה להשתרר על מדיניות הגיור של עם ישראל ומדינת ישראל, בלי לבסס הסכמה רחבה של הפוסקים? יש לזכור שגיור הוא אקט ציבורי במהותו, קבלת המתגייר לכלל ישראל. סביר לדרוש שזה ייעשה בהסכמה רחבה, זאת ללא תלות מה דעתנו האישית בעניין. ראה על כך עוד בסעיף הבא.

י.        על רקע הסעיף הקודם, מהי דעת הפוסקים השונים שהגיבו בסוגיות השונות? האם כל אלו שמחו בפומבי על בזיון תלמידי חכמים (בעיקר מהאגף הציוני-דתי), בהכרח מסכימים לדרכו ההלכתית של הרב דרוקמן? אין לי ספק שלא. למיטב הבנתי רובם מתנגדים לדרכו ההלכתית, ולא בכדי הכרוזים מתמקדים בכבודו של הרב דרוקמן ומתעלמים מהשאלות המהותיות. אעיר כי לדעתי לא  יפה הם עושים, שכן בכך הם מאפשרים לדרך שולית לתפוס את מרכז הזירה בתחום הגיור. אולי זו הסיבה שחלק מאלו שאיכפת להם יוצאים באמירות חריפות. בלי זה, נראה שאף אחד לא היה מתעורר לדון בעניין.

יא.   האם כל זה קשור להשקפת עולם חרדית, או ציונית-דתית, וכיצד? ראה על כך בסעיף הקודם, והמסקנות מובנות מאליהן. אעיר כי לדעתי האישית דווקא ישנו קשר כזה, והוא בא כאן לידי ביטוי מעניין במיוחד. אך על כך אפרט בעז”ה במקום אחר.

יב.    האם כל זה קשור לתפיסה עקרונית של ההלכה, והאם זה גופו מהווה בהכרח ביטוי לציונות-דתית או חרדיות? אני אישית חושב שכן, אבל עובדה היא שחלק מהמעורבים בויכוח בעצמם אינם חושבים כך. ראה סעיף י’.

יג.     מה ראוי לי לעשות (כרב ופוסק, או כאזרח מן השורה)? שמעתי בשבועות האחרונים לא מעט התבטאויות והשתלחויות פומביות וחוות דעת ‘מלומדות’ של אנשים שאינם מתמצאים לחלוטין בחומר ההלכתי, וגם לא בנושאי הדיון (לדוגמא, בכנס שהתנהל באוניברסיטת בר-אילן בנושא זה, השתמש באיצטלה של דיון תורני-אקדמי לכאורה בכדי לעסוק בהטפה אידיאולוגית חד צדדית ומגמתית. גם בעיתונות נכתבות חוות דעת על ידי הדיוטות שאומרים דברי הבל ואין פוצה פה ומצפצף). ה’הכשר’ האידיאולוגי המגמתי שניתן לעמדות השונות מאפשר לאנשים להביע עמדות מופרכות לחלוטין מנימוקים לא ענייניים, ולזכות במחיאות כפיים סוערות ובהסכמה מקיר אל קיר. המגמתיות משתקת בצורה חמורה ובוטה את הביקורתיות.

אוסיף ואומר כי אלו הם רק כמה מצירי הדיון בניסוח כללי מאד. השאלות הקונקרטיות לדיון הן רבות הרבה יותר. לדוגמא, במסגרת הדיון ההלכתי על פסילת הגיור למפרע (סעיף ב) עולים כמה וכמה טיעונים, וכן כמה וכמה ראיות לכאן ולכאן. יודגש כי גם בין השאלות הפרטניות הללו אין תלות. דעתי על ראיה א’ יכולה להיות שונה מאשר לגבי ראיה ב’. אכן, בסופו של דבר יש לקבל החלטה של שורה תחתונה, אך נושא דבריי כאן הוא צורתו ואופיו של הדיון עצמו.

המסקנה שעולה בלי עיון רב מדיי היא שמדובר כאן בהרבה עשרות שאלות, שרובן אינן קשורות זו לזו. משום מה, ההתרשמות שלי היא שלפחות מבחינה ציבורית החלוקה לגבי כל השאלות היא גורפת: אם אתה ‘לנו’, אז עליך לענות על כולן ב’כן’, ואם אתה ‘לצרינו’ אזי עליך לענות ב’לאו’ (בחר את הצד, ואת השיוך, כפי הבנתך). כל זה ללא תלות בנימוקים העולים לטובת הצד ה’נכון’, ובטיבם ואיכותם (המפוקפקים במקרים רבים). מה שקובע הוא רק ההשתייכות האידיאולוגית, ותו לא מידי.

אין לי כל התנגדות לאמירות בוטות (נהפוך הוא. ראו גם בהערת השוליים לעיל). אבל כשהן מהוות תחליף לדיון ענייני, ואף מנטרלות אותו, אזי הויכוח האמיתי שישנו בסוגיות השונות, ושחשוב מאד לנהל אותו, אינו עולה לדיון כלל, וחבל.

הדברים אמורים הן כלפי הדיון הרבני (יש בכלל דיון כזה?) והן כלפי הדיון הציבורי. לעניות דעתי שניהם מתנהלים בצורה מחפירה, מתוך היעדר יושר אינטלקטואלי ורדידות (ובעצם כמעט לא מתנהלים כלל).

מיכאל אברהם

[1] הערה שנוגעת לשני הסעיפים 2-3: מחלוקת הלל ושמאי מתוארת במשנה כמחלוקת לשם שמים, והירושלמי מתאר שתלמידיהם הגיעו להרוג זה בזה. לעומתם, מחלוקת קורח ועדתו, שמתוארת שם במשנה כאנטי-תיזה, התנהלה לכאורה בשופי ובנחת, ומתוך העלאת ביקורת מטיעונים ענייניים. אם כן, הנימוס ואופן ההתנהלות אינו הפרמטר הבלעדי להערכת מחלוקות.

השאר תגובה