בין תקופת ההשכלה לאינטרנט

בס”ד

וזאת ליהודה – תשע”ג

בשנים האחרונות העולם הדתי-תורני מתלבט קשות בנושא האינטרנט. החלק השמרני יותר גורס שרב נזקו על תועלתו (אם בכלל). החלק הפתוח יותר סובר שיתרונותיה של הרשת לא מבוטלים, ולא נכון לאסור את השימוש בה. דומני שלפחות בחלקים המרכזיים של הדתיות המודרנית הדיון הזה מיותר, מפני שאין לנו דרך אמיתית להימנע מחשיפה למדיה הזאת, בין אם נאהב זאת ובין אם לאו. דיון חשוב יותר הוא מה עלינו לעשות בעידן האינטרנט? האם זה מחייב שינויים תפיסתיים, או שמא יש להסתפק בסינונים שונים כמקובל במחוזותינו?

אדגיש שאני לא מדבר כאן על אתרי פורנוגרפיה ושאר אתרים חסרי ערך שרווחים ברשת, אלא על מידע וטיעונים שעלולים להוליך את הצעיר לכיוונים שנראים לנו לא רצויים (כלומר אני מדבר על “אחרי לבבכם” ולא על “אחרי עיניכם”).

הרפלקס הדתי-מסורתי הוא שכשיש שינוי שפותח אופציות שונות, עלינו להתקפד ולסגור, לעשות משמרת למשמרת ולהגביה את החומות (“בשעת המכנסים פזר, ובשעת המפזרים כנס”). דומני שהרלפקס הזה עצמו הוביל אותנו בתקופת ההשכלה לנזקים עצומים, שכן הצעיר היהודי הועמד בצומת בעייתית, שבה ניצבה בפניו הדילמה הבאה: האם להיות כופר חכם (לעסוק בחכמות חיצוניות ולהיפתח לעולם, אבל אז להיות מוכרז ככופר) או מאמין טיפש (כלומר להיוותר צדיק תמים, שסגור בפני הרוחות החדשות, בלי סינון בין טוב לרע).

רבים מהצעירים היהודיים בחרו באופציה הראשונה, והיה גם חלק שבחר בשנייה. כך קיבלנו את פירות הבאושים של הדילמה הזאת, אותם אנחנו פוגשים עד היום: הדתיים התרגלו להיות טיפשים (להיסגר ולהיאטם בפני חידושים, עד כדי החרמה, ולנהל קרב מאסף אבוד נגדם) והאחרים התרגלו ללכת עם רוחות הזמן ולהיות כופרים. כך התחלק העולם שלנו לשמרנים דוסים ופתוחים חפיפניקים (לכל היותר). על אף השטחיות של התיאור הזה שמתחייבת מקוצר המצע, דומני שהוא לא רחוק מהאמת.

כיום אנחנו ניצבים בפני צומת דומה, וככל הנראה חוזרים על אותה שגיאה: המידע בכל התחומים נעשה נגיש יותר, ואנחנו מציבים את הברירה האם להיסגר  ולהישאר דוס, או להיפתח ולהיות חפיפניק. גם כיום הצומת הזאת מייצרת או דתיים סגורים, או פתוחים שמתחלנים (ברמות שונות). עושה רושם שעדיין לא מצאנו את פתרון הקסם שמאפשר לנו ליצור אדם שיהיה מאמין-חכם, כלומר אדם שפתוח לרוחות החדשות ויודע לסנן את התוך מהקליפה, ונותר לחיות באמונתו.

קשה לבוא בביקורת לענקי הדורות שפעלו בתקופת ההשכלה. ונחנו מה כי נלין עליהם?! אבל בכל זאת דומני שקשה להתעלם מהניסיון המצטבר. גם חז”ל הרשו לעצמם לבקר את האבות והדמויות המקראיות, שכן ההיסטוריה והמבט הרטרוספקטיבי עליה איפשר להם להבין דברים יותר ממי שחי בתוך סערות התקופה ומשבריה. כך הוא הדבר גם כיום. יהיו שיחושו נוח יותר עם המטפורה הנדושה  משהו (ולא לגמרי מדויקת לענ”ד) של “ננס על גבי ענק”. לכן בכל זאת ארשה לעצמי קורט של ביקורתיות בונה.

תומס קון, מחשובי הפילוסופים של המדע במאה העשרים, מחלק את התנהלותו של המדע לשתי תקופות: תקופה של מדע סטנדרטי ותקופת משבר. כשיש נתונים שהתיאוריה הסטנדרטית לא מצליחה להתמודד עימם, יש להחליף פרדיגמה. במקום להתעקש על המשך שימוש במדע הסטנדרטי עלינו לחפש תיאוריה חדשה. במקביל לכך, ברצוני להציע שצומת כמו זו שעברנו בתקופת ההשכלה ושאנחנו מצויים כעת בתוכה היא תקופת משבר שבה עלינו להחליף פרדיגמה. מדיניות ההתקפדות והסגירה האוטומטית, כלומר אוסף הסייגים שהתרגלנו להוסיף ולערום בעיתות משבר, לא עושים את העבודה. משהו דורש שינוי אצלנו, ולא רק בסביבה.

אחת הסיבות המרכזיות למשברים הללו ולתוצאותיהם היא שהמחנכים לא מצוידים בכלים הנחוצים כדי לסייע למתחנכים, אבל מתעקשים לא לשנות פרדיגמה. במצבים כאלה המתחנך חש חכם יותר מהמחנך שלו, מפני שהוא לא מקבל ממנו מענים מספקים. כאשר ההיסטוריה מגיעה לצומת מהטיפוס הזה, המחנך המסורתי מוצא את עצמו חסר אונים. הדרך הקלה ביותר שבה הוא יכול לבחור היא להחרים ולאסור ולתייג את כל מי שנפתח ללא מוכר ולמאיים ככופר וכעבריין.

הדרך לטפל בזה היא לשנות את האוריינטציה של המחנכים. הם צריכים להיכנס עם המתחנכים לעולם החדש הזה, ולסייע להם ללמוד ולעבד אותו באופן מבוקר וביקורתי. אין כוונתי כאן להשלמת ההשכלה ברזי רשת האינטרנט, אלא להרחבת ההשכלה בפילוסופיה, בטיעונים שונים בתחומים הרלוונטיים לאמונה ולמסורת וכדומה. אם מחנכי תקופת ההשכלה היו נכנסים במלוא העוצמה האינטלקטואלית בה ניחנו (שמוכרת לנו מספרי ההלכה  והעיון המופלאים שלהם) ביחד עם חניכיהם לעובי הקורה, לומדים איתם מדעים ופילוסופיה ומחקר היסטורי, ומסייעים להם להתקדם באופן ביקורתי ופתוח, אולי התוצאות שנראות עד היום היו נראות מעט אחרות.

ההשלכה לימינו היא מתבקשת מאליה. במקום לחשוב כל הזמן איך לסגור ולסנן, מה שקרוב להיות בלתי אפשרי (ולענ”ד גם לא רצוי, לפחות במישור האינטלקטואלי), עלינו דווקא לפתוח עד הסוף. יש לצאת מה’ראש’ של סגירה והגבהת חומות. יש לחשוב איך להיכנס עם החניכים לתוך המדיה ולתוך העולם החדש על כל ענפיו, כדי לתת להם הדרכה וחוש ביקורת בריא כלפי מה שהם קוראים. הגולש המצוי באינטרנט לא תמיד מצויד בכלים שיסייעו לו לבחון טיעונים ומידע שהוא נחשף אליהם. אדם מבוגר יותר ומשכיל יותר, יוכל לסייע לו בכך. להראות לו שלא כל הנוצץ (=מה שכתוב יפה ואסתטי) הוא זהב (=אמיתי וישר  אינטלקטואלית). דתיות שבוטחת בעצמה לא אמורה לחוש רתיעה מהיחשפות למידע ולטיעונים. לכל היותר נלמד כמה דברים חדשים. האלטרנטיבה היא שהצעירים שלנו יגלשו שם בלעדינו, ואז הם יכולים להגיע למסקנות פזיזות ולא אחראיות.

מניסיון לא רב מדיי במרשתת, בעיקר בפורום ‘עצור כאן חושבים’, אני פוגש (בכל מיני צורות) עשרות רבות של צעירים שנחשפים לחומרים שונים, וצוברים השכלה מאד מרשימה בתחומים שונים. חלקם מגיעים לרמות גבוהות ביותר בתחומי ידע מורכבים (כמו אבולוציה, פילוסופיה, מחקר תלמודי ומקראי, ארכיאולוגיה ועוד). כמובן שאת רוב הדברים הללו הם לא פגשו בבתי הספר ובישיבות שלהם, ולכן אין להם כלים להתמודד עם משמעות הדברים (וכידוע השכלה מדעית אינה ערובה להבנה פילוסופית נכונה של הדברים). הם מגיעים למסקנות פזיזות וממש לא מתחייבות מהעובדות אליהן הם נחשפים (חלקן מאתרים מגמתיים ומוטים). אין צורך לומר שהם לא מקבלים מענים מהמחנכים שלהם, שמסבירים להם שכל זה הוא חומר חסר תועלת ואחיזת עיניים אינטלקטואלית, תוך המלצה על סינון מתאים ויראת שמים טהורה תוך תפילה בדבקות ובכוונה. מניסיוני, זה לא ממש משכנע אותם. הם מבינים היטב שאלו הם ביטויי ייאוש וחוסר אונים. הבנה זו זורקת אותם ביתר שאת החוצה, שכן הם מזלזלים במסורת עליה חונכו, וגם אלה שלא זונחים את החיים הדתיים מפתחים במקרים רבים רגשי נחיתות כלפי האנשים החכמים שם בחוץ (מתוך הבנה שאין בעולם שלהם תשובות של ממש למה שמתחולל שם).

השיח האינטלקטואלי מתנהל כיום בעיקר ברשת האינטרנט, כאשר החוץ לגווניו השונים מביא לשם את מיטב הכוחות האינטלקטואליים, עם כושר ביטוי וכתיבה בלתי רגילים, ואילו המסורת שלנו מיוצגת שם על ידי מטיפים סוג ד שזוכים, ובצדק, לקיתונות של לעג ובוז. מיטב הכוחות האינטלקטואליים של העולם הדתי והתורני עוסקים בלימוד תורה בעיון רב, תוך התעלמות מהמצוקה ומהבעיות הקשות שהמתחנכים שלהם פוגשים ברחבי העולם הוירטואלי. ואם כבר מישהו מהם כן עוסק במחשבה והגות, בדרך כלל הוא מפליג לעמקי הפילוסופיה היוונית (דומני שהמקום היחיד כמעט שבו עוסקים בתחום ה’אסור’ הזה הוא בעולם הישיבות) בתרגומם האדיב של רס”ג והרמב”ם. הסכולסטיקה חיה קיימת ובועטת, כשש מאות שנה אחרי מותה. אנחנו גואלים את אריסטו זצ”ל, שמדי יום ויום שפתותיו דובבות בקבר. לעומת זאת, קאנט, פרויד, ניוטון, דרווין, איינשטיין, ויטגנשטיין, ראסל, דוקינס (להבדיל) ורבים אחרים, נותרים ללא מענה, ומביכים מדי יום אלפי צעירים שנחשפים להגותם וטיעוניהם בלי כל יכולת להתמודד איתם.

עליי לשוב ולציין שאין בכוונתי כאן לומר שכל מחנך צריך לפתח מיומנות מופלאה ברזי המחשב והאינטרנט. כאן הנכות של הגיל היא כמעט מובנה. כוונתי היא לומר שדווקא לאור נגישות המידע בכל התחומים דרך הרשת, נעשה כיום חשוב הרבה יותר שהמחנך יכיר את המידע הרלוונטי, יקבל מיומנות בפילוסופיה ובחשיבה מדעית וביקורתית (גם אם הפרטים פחות חשובים). עלינו לתקן כעת את העיוות שנוצר בתקופת ההשכלה, שרק הולך ומחמיר. כמובן לא כל אחד אמור להיות מומחה בכל התחומים, אבל כל אחד צריך ליטול חלק במשימה הכללית הזאת, ומיני ומינך יתקלס עילאה.

אם נהיה מוכנים לשנות את הפרדיגמה החינוכית שקיבלנו מהמסורת שלנו, אם נבין שההמשכיות הנכונה של המסורת היא דווקא על דרך השינוי, אם נפתח משנה חינוכית שפותחת במקום לסגור, משנה שמקנה ביטחון במקום תחושת פחד ורגשי נחיתות, אזי כבר עשינו חצי מהמלאכה. הפחד הנורא והבורות שהעולם המסורתי משדר, הוא אחד האסונות החינוכיים הכי גדולים שלנו. “והעיקר, לא לפחד כלל”.

 

1 מחשבה על “בין תקופת ההשכלה לאינטרנט”

  1. קראתי את הדברים. מעניין מאד.
    אני לא יודע מה התפתח מאז אמנם אני רק יכול לציין כי כיום ישנם בירושלים (יכול להיות בעוד מקומות אמנם זה מה שידוע לי) מספר רבנים שדוקא כן נכנסו לנושא הזה כבר לפני מספר שנים (וכיום זה הולך ומתעצם), ויש להם בתי מדרש שם עוסקים בליבון בנושאים שונים בענייני מחשבה ואמונה. הלומדים שם נמנים בין טובי בחורי הישיבות ובוגרי ישיבות גם המפורסמות ביותר. חלקם אף עובדים בעבודות שונות אמנם בהחלט לומדים בכוללים ואף כותבים חיבורים שונים ומתעסקים בנושאים שונים כחלק מלימוד התורה.
    אני בהחלט יכול להמליץ על רבנים כמו הרב אליהו מאיר פייבלזון שעמד בראש ישיבת פתחי עולם (כיום כמדומני שיש לו כולל), וכן הרב אוריה עינבל שמנהל בית מדרש הנקרא “בית מדרש הגר”א”. הללו ועוד מספר רבנים מנהלים פאנלים בנושאים שונים, ישיבת “המשך הזמן” בימי בין הזמנים וכן מוסרים שיחות בנושאים שונים.
    הציבור שהרב מדבר עליו שלא מוצא מענה בקרב הציבור החרדי הקלאסי בהחלט יכול למצוא את עצמו בבתי המדרש הללו. בין הלומדים שם מצויים גם אברכים קלאסיים ובחורי ישיבות קלאסיים שבאים לשמוע ולהתעניין אמנם המשותף הוא שמדובר על אנשים שיוצאים מהקופסא וחושבים יותר ועבודת ה’ היא חלק עיקרי בחייהם.

השאר תגובה