בעניין גזל

בס”ד

ספר החזית שבעורף – 2007

א. מבוא

היציאה לצבא יש בה מן היציאה מן החממה שבישיבה לעולם החיצוני. כשיוצאים ממסגרת חינוכית ועוברים למסגרת של עבודה, או שירות צבאי, מתעוררות ביתר שאת בעיות הלכתיות-מוסריות שונות. אחת מהבולטות שבהן היא בעיית הגזל.

כידוע, בעוונותינו הרבים, על אף שאמרו חז”ל שהגזל מרקד בראש כל העבירות, אנו מוצאים לעצמנו היתרים שונים לאיסור זה. אלו באים לידי ביטוי במונחים שונים, בצבא ובחיים האזרחיים: ‘לסחוב’, ‘להשלים ציוד’, ‘להרים’, ‘לקחת מה שמגיע לי’, ‘להחזיר פגיעה לאדם, או גוף, עשיר שמנצל אותי (=רובין הוד)’ וכדו’. מכבסת המילים מצליחה לטהר את השרץ, ועוזרת לאנשים להתעלם מהבעייתיות המוסרית-הלכתית שבמעשיהם.

ביחס לאיסור הגזל, בולט במיוחד הממד המוסרי, מעבר לזה ההלכתי. דווקא כאן לא יועילו מיני הערמות שאולי יש להן מקום בשעת הדחק בהקשרים הלכתיים אחרים. באיסורים מוסריים עלינו ‘להערים’ על ההלכה לכיוון ההפוך, ולפעמים יש להחמיר גם במקום שהיא אולי לא אוסרת להדיא (כגון גזלת זכויות יוצרים, תוכנות, דיסקים וכדו’).

מעבר לאיסור גזל, בהערמות כאלו ישנו גם חילול השם. לגבי זה נאמרים דברי הרמב”ם בפ”ה מהל’ יסודי התורה, שיש חילול השם גם במעשים המותרים, ובפרט אם יעשה אותם מי שמצפים ממנו שלא לעשות אותם (ראה בציטוט בסיום המאמר).

כמובן במקומות שאין בכלל אפשרות לראות זאת אפילו כהערמה (‘השלמת ציוד’), קו”ח בן בנו של קו”ח שאין כל מקום ללכת אחרי מכבסת המילים הנ”ל.

בפרק השישי משמונה פרקים הרמב”ם עומד על הסתירה בין מאמר חז”ל לבין עמדת הפילוסופים. מחד, אל יאמר אדם אי אפשי לאכול חזיר, אלא אפשי ואפשי אולם מה אעשה ואבי שבשמים גזר עליי. כלומר הטיפוס האידיאלי הוא המקיים את המצוות בגלל ציווי אלוקי ולא בגלל נטיית הלב. מאידך, כבר אמרו הפילוסופים שהמושל בנפשו – על אף שעושה המעשים הטובים והחשובים – הוא עושה אותם והוא מתאווה אל הפעולות הרעות, ונכסף אליהן לכבוש את יצרו. אבל החסיד – הוא שנמשך בפעולתו…ויעשה הטובות – והוא מתאווה ונכסף אליהן. ובהסכמה מן הפילוסופים שהחסיד יותר חשוב ויותר שלם מן המושל בנפשו.

הרמב”ם מיישב את שתי הטענות, באמרו שהמושל ביצרו עדיף במצוות השמעיות (בניסוח אחר, מעט שונה: בין אדם למקום), אולם החסיד עדיף במצוות המוסריות (בניסוח אחר, מעט שונה: בין אדם לחבירו).

אם כן, באיסור גזל, כמו בשאר איסורים מוסריים, אסור לנו להסתפק בהתנהגות ראויה. ישנה מטרה נוספת, והיא להפנים את היחס הדוחה ושאט הנפש גם כלפי הנפש פנימה. ראה על כך את דברי המנ”ח מצווה רכ”ד שהובאו להלן בפ”ג.

וכ”כ החינוך מצווה רכ”ט, וז”ל:

וכתב הרמב”ם זכרונו לברכה (גזו”א פ”א ה”ב) אפילו גוי ועובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר. ובגמרא (ב”ק קי”ט ע”א) אמרו ז”ל שאפילו אנשים שמותר לאבד גופן, כגון המינין, אסור לאבד ממונם ולגזול או לגנוב ךהם. ואמרו בטעם זה דשמא יצא מהם זרע ראוי ויהיה ממונם להם. ועוד אפשר לומר שכוונתם זכרונם לברכה בהרחקים זה כדי שלא ירגיל האדם טבעו בכך, כי גריעות יהיה בנפש בהרגילה במדות הפחותות והרעות, והוא חבל חזק למשוך העוון.

המורם מן האמור עד כאן הוא שאיסור גזל הוא איסור מוסרי והלכתי. אפיון זה מחייב לא להערים על איסור זה, שכן המערים עובר לכל הפחות על איסור גזל מוסרי ועל חילול השם. כמו”כ עלינו להפנים רתיעה נפשית מאיסור זה, ולא להסתפק רק בהתנהגות ראויה בהתאם לשורת הדין.

בהמשך ננסה לעמוד מעט על אופיו זה של איסור גזל, ולראות כמה מהשלכותיו.

ב. יסוד ה’שערי יושר’

גדרי איסור גזל הם פשוטים יחסית. אסור לשלוח יד בממון הזולת. כמובן יש לפלפל טובא בגדרים פורמליים מתי הגזילה נקנית, מה ההבדל בין גניבה וגזילה, מהו חיוב ההשבה וכדו’. אולם האיסור עצמו, הלכה למעשה, פרט למצבים מאד מסויימים, הגדרתו היא פשוטה יחסית. כפי שראינו לעיל ישנו רובד מוסרי מעבר לרובד ההלכתי, ואם מתחשבים בו, המצב נעשה פשוט עוד הרבה יותר. יש להימנע ממשלוח יד בכל רכוש של הזולת, או הציבור, גם כשאין לנו הכרעה הלכתית חדה. לא רק בגלל ספק דאורייתא לחומרא, אלא גם בגלל האיסור המוסרי. כפי שנראה כעת, יש לתמונה זו גם בסיס הלכתי.

הגרש”ש בשער ה’ מספרו ‘שערי יושר’ עומד על כך שאיסור גזל שונה מכל איסורי התורה. הוא פותח בקושיית המהר”י באסן, מדוע בממונות הולכים לקולא לנתבע, ולא מחייבים אותו להחמיר מספק, כבכל איסורי דאורייתא.

הגרש”ש מסביר שאיסור גזל נקבע על פי ההנהגה המשפטית של דיני הממונות, ולא על פי גדרי איסור והיתר שנקבעים בתורה עצמה. אם כן, לאחר שבי”ד פוסק עפ”י המערכת המשפטית-הלכתית שהמוציא מחברו עליו הראיה, והולך לקולא לנתבע, שוב לא קיים איסור גזל.

אם כן, כפי שהגרש”ש קובע בתחילת השער, כמעט בכל איסור אחר בתורה הציווי מכונן את האיסור. אולם באיסור גזל הציווי בא רק לתת גושפנקא לאיסור משפטי שנקבע במערכת אנושית טרום-הלכתית.

בתוך דבריו ניתן לראות שהוא מביא לכך שתי הנמקות שונות:

  1. התורה מצווה אותנו לא לגזול. אולם המושג ‘גזל’ מניח מושגים קודמים של רכוש ובעלות. איסור גזל הוא משלוח יד בבעלות וברכוש הזולת. אם כן, ציווי על גזל מניח את קיומם של מושגים משפטיים קודמים. אולם לא ברור היכן מוגדרים מושגים אלו? אנו נאלצים לומר שהם מוגדרים עוד לפני הציווי על הגזל, כלומר במערכת משפטית קדם הלכתית (ראה דף ב’ ע”א שם).
  2. הטעם שאנו מקיימים את התורה הוא הסברא שלנו שיש לקיים את ציוויי הבורא. אם כן, כשאותה סברא מובילה אותנו למסקנה משפטית שאסור לגזול, עלינו לקיים גם את הסברא הזו (ראה דף ד’ ע”ב שם).

הנימוק הראשון מוביל למסקנה שהתורה עצמה נותנת גושפנקא לאיסור המוסרי-משפטי. בסופו של דבר הוא יונק את תוקפו מדיני התורה. התורה מסרקה את הגדרות הבעלות והממונות לנו כחברה. לעומת זאת, הנימוק השני מוביל לתפיסה רחבה הרבה יותר: איסור גזל אינו יונק את כוחו מכוח התורה המסורה לנו. הקב”ה מצפה מאיתנו לקיים אותו גם ללא תלות בחיוב לקיים את התורה. כמו שחייבים לקיים את התורה כך גם חייבים לקיים את הסברא לגבי גזל.

הנימוק השני מוביל אותנו למסקנה שגם גדרי האיסור המוסרי יכולים להיות רחבים יותר מגדרי איסור לא תגזול. יכולים להיווצר מצבים שבהם אין איסור הלכתי פורמלי של גזילה, אולם הקב”ה מצפה מאיתנו בכ”ז לא לשלוח יד בממון מסוגים אלו.

אם כן, על אף שהגרש”ש הביא את היסוד שלו לקולא, שהנתבע יכול לא להחמיר על עצמו בדיני ספק גזל, המשמעות של היסוד הזה בדרך כלל היא דווקא לחומרא.

זוהי כנראה גם כוונת החינוך, במצווה רכ”ט, שכ’:

שורש המצווה ידוע, שהוא דבר שהשכל מרחיקו הרבה, וראוי להרחיקו, כי יודע הגוזל החלוש ממנו כי בבוא עליו תקיף ממנו היה גם הוא נגזל, והיא סיבה לחורבן הישוב.

ג. השלכות

ניתן לחשוב על השלכות שונות של תפיסה זו של איסור גזל.

הגרש”ש עצמו מצביע על כמה דוגמאות. למשל, גזל גוי לחלק מהדעות הוא אינו אסור מן התורה. אולם האיסור המוסרי-משפטי בעינו עומד. המג”א כותב שמי שגוזל אתרוג מגוי, גם למ”ד שגזל גוי מותר, עדיין לא יוכל ליטול אותו בסוכות, דאין כאן דין ‘לכם’. אמנם לא נעבר איסור גזל הלכתי פורמלי, אולם האתרוג איננו שלו. וע”ע בחינוך תחילת מצווה רכ”ט. הגרש”ש מוסיף כאן שישנו גם איסור משפטי על שימוש בממון שאינו שלו (שכן זו גופא משמעותו של המושג ‘בעלות’, שהוא כמובן קיים גם אצל גויים).

ייתכן לפעמים שאיסור זה יהיה אף חמור יותר. לא מיבעי מצד חילול השם, אלא אפילו בגדרי איסור גזל עצמו.

לדוגמא, הגר”ש ישראלי בתשובתו על פעולת קיביה, כותב שחל איסור להציל עצמו בממון של גוי, וזה חמור יותר משל ישראל. הסיבה לכך היא שהאיסור לגזול מגוי נובע מדיני המשפטים, אולם הגוי אינו מצווה וגם אינו רוצה להציל אותי בממונו. לפיכך, גם אם בישראל לרוב הראשונים (פרט לרש”י בב”ק ס’ ע”ב) מותר להציל עצמו בממון חברו (ולשלם אח”כ), בגוי לא ברור שכך הוא הדין. אם ההיתר מבוסס על כך שהבעלים גם הוא מצווה ורוצה להציל אותי בממונו, הרי בגוי שאינו רוצה ואולי גם לא מצווה להציל אותי, אין היתר ליטול את ממונו לשם הצלתי.

נציין שהגר”ש ישראלי מסיק שבפעולת מלחמה המצב הוא שונה, ושם הדבר מותר, ואכ”מ.

יש בנותן טעם להביא כאן גם את דברי המנ”ח במצווה רכ”ד סק”ד, שכותב וז”ל:

אך נראה לי לכאורה דאף להסוברים גזילת גוי דרבנן, מ”מ גניבת גוי אפשר דמן התורה אסור, להסוברים דאף על מנת למיקט (דרך שחוק או ע”מ להחזיר או לשלם) אסור לגנוב מן התורה, מזה נראה דהתורה לא אסרה זה מדין ממון לבד רק המידה הגרועה הזאת בעצמה התורה אסרה. א”כ בשלמא גזל דהוא רק דהתורה אסרה ממון חבירו א”כ אפשר דשל גוי לא אסרה כי הממון שלו הפקר לאותן שיטות, אבל גניבה דאף שלו אסור לגנוב לגנוב כדי שלא ילמוד מידה הגרועה הזאת, א”כ אף מגוי אסור כדי שלא ירגיל בזה, ועל זה הקפידה התורה. אך לכאורה לשיטות אלו, גם בפחות משו”פ עובר על הלאו הזה, דמרגיל עצמו בזה ולא מטעם חצי שיעור…

מהמנ”ח עולה שיסוד האיסור בגניבה הוא ההרגל הנפשי, וזה עצמו יסוד אחד לאיסור מן התורה. ולעיל מינה (שם בסק”ב) הוא מביא שיש איסור לגנוב אפילו את של עצמו (כלומר לגנוב את שלו מהגנב).

כמובן שבהקשר זה עולה גם בעיית חילול וקידוש השם. הגמ’ אומרת מפורשות שגזל גוי מהווה חילול השם (ובתנא דבי אליהו משמע שכל האיסור בגזל גוי הוא רק מצד חילול השם), ועל כן מבחינות מסויימות הוא אסור באיסור חמור יותר מאשר גזל יהודי. בב”ק קי”ג ע”ב איתא שאף אם אבידת גוי מותרת, אם יש בה חילול השם אף אבידתו אסורה (וע”ע ירושלמי ב”מ פ”ב ה”ה).

ד. כמה דוגמאות מעשיות

כאמור, גדרי גזילה ההלכתיים, ובפרט המוסריים, אינם מסובכים להגדרה, שכן כמעט תמיד יש ללכת בהם לחומרא. אולם דווקא בגלל זה לפעמים יותר קשה לעמוד בהם.

  • ברור שאסור לגזול ממון יחיד, וגם, ואולי עוד יותר, ממון ציבורי. בד”כ אין שום היתר לפגוע במי שפגע בנו על ידי נטילת ממון שלו, אא”כ יש כאן נסיבות מיוחדות (מניעת הפגיעה, או עשיית דין לעצמו במקום שניתן לפי גדרי הדין הזה).
  • האיסור מן התורה הוא גם בפחות משווה פרוטה (בגזל. ובגניבה נחלקו הראשונים. ראה מנ”ח מצווה רכ”ד סק”ג). אמנם חיוב השבה אין בכה”ג, שכן יש מחילה. יש לשים לב שהמחילה אינה מתירה את איסורי גניבה וגזל עצמם.
  • אסור לגזול גם זכויות מופשטות, כמו תוכנות מחשב וכדו’, על אף שלפעמים נראה שאין מי שמפסיד מכך (בודאי לא הצבא. ואת מיקרוסופט ה’נצלנית’ הרי יש מצווה מה”ת לשדוד, ובפרט שאלו גויים). ההגדרה ההלכתית-פורמלית אינה ברורה לגמרי, אולם לפחות מוסרית אין כאן כל ספק.
  • רשות להשתמש בממון מאפשרת שימוש בו, אולם יש לשים לב שהרשות צריכה להינתן על ידי בעל הממון. לצרכי מצווה יש סברא שניחא ליה לאיניש דתיעביד מצווה בממוניה, ואז מותר להשתמש גם ללא רשות. אולם ישנן כאלו שאולי לא נוח להם בזה, ושם יש להיזהר. בה במידה, ניחותא ברורה מאפשרת שימוש גם אם זה לא לדבר מצווה.
  • בממון פרטי המצב פשוט יותר, אולם בממון ציבורי המצבים של מתן רשות יכולים להיות סבוכים למדיי.

למשל, כשהמפקד האחראי נותן רשות להשתמש, יש לברר היטב לאילו צרכים הרשות ניתנה, ולא להרחיב אותה מעבר לאמור.

כשהמפקד אומר לי להשתמש בחפץ כלשהו (טלפון, עט, מחשב וכדו’), יש לדון האם זה היתר לצרכיי הפרטיים או לצרכי הצבא. בשני המקרים, גם אם הרשות ניתנה ההיתר אינו מובן מאליו. הדבר תלוי האם ההיתר הזה הוא בסמכותו של המפקד שנתן לי את הרשות. האם הוא מוסמך להורות על שימוש כזה לצרכי הצבא, ו/או לצרכים פרטיים.

למשל, סמל מחלקה יכול להורות על שימוש ברכוש המחלקה לצרכי היחידה. אולם הוא לא יכול להתיר לי להתקשר בטלפון הצבאי לצרכים פרטיים, שכן הוא לא זה שמשלם את החשבון או זה שיצטרך לאזן את הגירעון בתקציב היחידה על ידי קיצוץ במקום אחר.

  • מפקד שרשאי לתת רשות שימוש הוא אותו אחד שהצבא נותן בידיו את שיקול הדעת לחלק את התקציב, והוא יכול להחליט להקדיש משהו מן התקציב לרווחת אנשי היחידה.
  • אגב, גם מפקד מוסמך לגמרי, אם ההוראה שלו אינה סבירה, היא אינה מהווה היתר לשימוש. למשל, מג”ד יכול להורות על שימוש ברכוש הגדוד לצרכים פרטיים כלשהם, למשל כאשר לפי שיקול דעתו חיילים צריכים ליצור קשר עם הבית לצורך מורל היחידה. אולם גם אם התקציב מסור בידו, הוא אינו יכול להורות לחיילים לקחת רכב מהבסיס לבילוי פרטי (כמובן בילוי מתוכנן של היחידה יכול להיות שונה). המצבים הם סבוכים, ודווקא במצבים כאלו חשוב לזכור שאיסורי גזל אינם רק שאלה פורמלית, אלא גם שאלה מוסרית. בספקות יש מקום להחמיר.
  • שימוש ב’מאפיה’ שיש למישהו באפסנאות, או בתחזוקה, על מנת לקבל ציוד שאינו מוקצה לו כדין, גם הוא בעייתי.
  • גזל הוא לאו הניתק לעשה. מי שגזל יש עליו חיוב של השבת הגזלה. יש להקפיד על השבה גם כשהגזילה אינה גזילה של חפץ מסויים, אלא בזבוז או שימוש בממון צבאי. הוא הדין כשהחפץ הנגזל אבד, יש להשיב ממון לפי ערכו.
  • יש להקפיד שההשבה תיעשה לאותה קופה שממנה הממון חסר. למשל, שימוש לא מותר בטלפון מחייב השבת עלות השיחה לקופת היחידה. יש להקפיד שהקופה היא של הרמה שמשלמת את חשבון הטלפון (לא להחזיר לקופה הקטנה של המחלקה, או המדור, כשהענף הוא המשלם את חשבון הטלפון).
  • כשמחזירים רכוש לצבא, יש לעשות זאת באופן שהוא אכן יחזור לצבא עצמו. למשל, אין להחזיר לאפסנאי אם יש חשש שהוא לא ירשום את ההחזרה, אלא ישתמש בכך כדי לכסות חוסרים שהוא אשם בהם.
  • בעת שירותי הצבאי היה נוהג בינינו שכל חייל שמשתחרר מקבל מחבריו ציוד שחסר לו, וכך הוא לא צריך לשלם את החסרונות. ההנחה היתה שמצב כזה יכול להימשך מאחד לשני, ובסופו של דבר ‘האחרון יכבה את האור’. כשיסגרו את הצבא (!) כבר לא יהיה צורך בציוד הזה.

יש טעם לפגם בסידור כזה, אולם דומה כי אין בו איסור של ממש, ויש מקום להתירו. נראה שמותר לחייל להעביר ציוד שלו לחייל אחר, כל עוד לא מעלימים משלטונות הצבא את החוסר, ולא משלימים אותו שלא כדין. כמובן, אם החוסר גורם לבעייה מבצעית יש לדווח עליו מיידית, אמנם זה לא מדיני גזל.

  • אם יש חשש שהנותן הנדיב ישתמש בשיטות לא ראויות כדי להשלים חסרונו, אין היתר לקבל ממנו. המקבל עובר על לפני עיוור, חילול השם, ואולי גם גזל מוסרי.
  • הגמ’ ב”ק קי”ח ע”ב אומרת שאסור (מדרבנן) לקנות מיד גנב מפני שמחזיק ידי עוברי עבירה. וכן כל דבר שחזקתו שהוא גנוב אסור ליקח אותו.
  • יש מקום לזהירות בשימוש בציוד, גם אם אין מדובר בגזל של ממש. לקחת אוכל מעל למה שנצרך ביחידה, דבר שנפוץ אצל סמלים ורס”רים (והם אפילו מרגישים שזה לטובת הכלל, ולא לטובתם האישית), הוא בעייתי מאד. מעבר לגזל, יש כאן גם ‘בל תשחית’, ואולי גם קו”ח מהשבת אבידה.
  • זהירות כזו נדרשת כפל כפליים כאשר מדובר בהיזק לרכוש, ולא בדיני גזל. ואין כאן המקום לברר את היחס בין גזל להיזק. יש לזכור: אדם המזיק חייב גם באונס.
  • השבת אבידה מחייבת גם לא לעמוד על רכוש הזולת. כשרואים רכוש שעומד להיאבד, או להתבזבז לשוא, יש לנסות ולמנוע זאת. מי שאינו עושה כן, בדרך כלל עובר על השבת אבידה. זה מחייב לחשוב על התייעלות, שלנו עצמנו, וגם של הסובב.

סיטואציות כאלו מעמידות את החייל בדילמות לא פשוטות. לפעמים הסביבה שלו מצפה ממנו לנהוג כך, וכשהוא בתפקיד (רס”ר, סמל) הרי זו נתפסת כאי-לויאליות ליחידה. דומני שאם נקפיד על התנהגות הולמת וערכית בכל מישורי החיים, גם התנהגות כזו תתקבל ביתר הבנה על ידי הסביבה, ואולי אף נזכה להשפיע עליה במשהו.

ה. סיום

השירות בצבא הוא הזדמנות שיש לנו לבוא במגע עם אוכלוסיות שונות, שבדרך כלל אינן פוגשות בני ישיבה. יש לכך כמה אספקטים חשובים: ראשית, קידוש וחילול השם, לגבי מה שיחשבו עלינו. אולם, אולי אף חשוב מכך, זוהי הזדמנות להשריש בציבור רחב יותר נורמות שבדרך כלל הם כלל לא מודעים לקיומן.

בני אדם שנחשבים כמוסריים מאד, והם באמת כאלו ברוב תחומי החיים, אינם מקפידים על שימוש ברכוש ציבורי, או על פגיעות שונות ברכוש הזולת, לפעמים רק בגלל שמעולם הם לא עמדו בפני הדרישה לעמוד בסטנדרט כזה, ומעולם לא חשבו על כך שיש בזה בעייה כלשהי. כפי שראינו, לפעמים ישנה אפילו אידיאולוגיה שמאשרת את הלגיטימיות של מעשים אלו. השירות המשותף מהווה הזדמנות פז לחנך את הציבור הרחב (יחד איתנו עצמנו) לעמידה בסטנדרטים נאותים יותר ביחס לרכוש ציבורי ופרטי.

לסיכום, ראינו שאיסור גזל הוא ייחודי במובן זה שהוא נוגע לרובד מוסרי, שלא רק נוסף על האיסור התורני אלא אפילו עומד בבסיסו. ראינו כמה השלכות לעניין זה. הזכרנו את המושג של חילול השם שכרוך בעבירת הגזל. ואולי בנקודה זו גם נסיים.

הרמב”ם בהל’ יסודי התורה פ”ה הי”א, כותב וז”ל:

ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם. והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואע”פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר. והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן. או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן. או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס. וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין.

וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם. מכבד להן ואפילו למקילין לו. ונושא ונותן באמונה. ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן. ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין. והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם. עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את השם ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

 

השאר תגובה