בענין הידור בנרות חנוכה

ממדבר מתנה – 1996

דברי הגרי”ז בדין ההידור בנר חנוכה הם כמיצר שדשו בו רבים. אמנם נלענ”ד להוסיף ב’ נקודות העולות מהדיון הנ”ל שלא זכו למיטב ידיעתי לתשומת לב מספקת.

 

א.

דין הידור במצוות דרשינן לה מקרא ד’זה אלי ואנוהו’ התנאה לפניו במצוות (ראה שבת קל”ג: והמקבילות). ומפורשים הדברים בש”ס והפוסקים לגבי ציצין שאינם מעכבים את המילה (שבת קל”ג), ודין אגד בלולב למ”ד לולב אין צריך אגד (סוכה ל”ג) ועוד.

ובגמ’ שבת כ”א: ת”ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין ב”ש אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, וב”ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך וכו’ ע”ש. וכן הובא להלכה ברמב”ם פ”ד ה”א מהל’ חנוכה ובטוש”ע או”ח סי’ תרע”א כדברי ב”ה. ולכאורה נראה מכאן דבחנוכה יש דין הידור מיוחד, שהוא מעבר לכל הדין הכללי של הידור במצוות הן בכמותו והן בצורתו. ישנן כמה דרגות של הידור, וצורה מיוחדת למצוה בכל דרגה.

בגמ’ ב”ק ט’: אלא א”ר זירא בהידור מצוה עד שליש במצוה. ובהמשך שם במערבא אמרו משמיה דר’ זירא עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקב”ה.

והר”ח שם הביא ב’ דעות בדעת בני מערבא בהידור יותר משליש. או דזהו מידה יתרה והקב”ה יתן לו שכרו, או דרק מממון שזימן לו הקב”ה שלא מיגיעו יש לו רשות להדר יותר משליש.[1] ובסוף דבריו הביא דהמהדר המצוה משובח כדתנינן בנר חנוכה והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין וכו’ (שבת כ”א:). ופשוט דכוונתו כאן להביא ראיה להידור יתר משליש, דלהידור עד שליש המקור הוא מקרא ד’זה אלי ואנוהו’ וכדהביא רש”י כאן.

ובחי’ רי”ז הלוי הל’ חנוכה פ”ד ה”א כ’ להקשות בשם א’ מחכמי אה”ק האיך בחנוכה המהדרין (וודאי המהדרין מן המהדרין) מוציאים יתר על שליש מן המצוה. דהמצוה עצמה היא נר איש וביתו, ואף ההידור הפשוט הוא יותר משליש במצוה. ונראה לכאורה דזהו מה שכתבנו לעיל דבחנוכה יש דין הידור מיוחד גם בכמותו.

והגרי”ז שם כ’ דמהלשון משמע דהך דינא דמהדרין ומהדרין מן המהדרין אינו חיוב דרמיא עליה דאיניש אלא דכך הוא הדין למי שרוצה להדר יתר ממה שמחויב. כלומר, מדין ד’זה אלי’ מחויב להדר עד שליש (אף דאינו לעיכובא), אלא דמי שרוצה להדר יתר מכן, כך היא הצורה לעשות כן. וע”ש דהביא לדייק כן מלשון הר”ח בשבת כ”א: וז”ל פי’ המהדרין מהדרי המצוות כדאמרינן להידור מצוה עד שליש במצוה עכ”ל. דכוונתו לומר דאין חיוב להדר כן כדמוכח מסוגיא דב”ק, ובזה נתכוין הר”ח לבאר אמאי נקטה הגמ’ לשון של רשות בדין המהדרין בנר חנוכה, וזהו כדבריו לעיל. ועוד כ’ שם להוכיח כן מדברי הר”ח בסוגית ב”ק וכדלעיל.

אמנם נראה לכאורה דדין הידור בנר חנוכה תלוי בב’ השי’ שהביא הר”ח לגבי הידור יתר על שליש. דלשי’ הב’ הרי מממון שמיגיעו אינו רשאי בהך דינא דהידור יתר על שליש. ואת”ל דחנוכה שאני ואף מממון שמיגיעו חייב להדר יתר על שליש מאי ראיה אייתי הר”ח לכך שראוי להדר יתר על שליש מנר חנוכה, והא התם זהו דין הידור מחודש. ואף דזהו חידוש גדול לדינא הרי מדברי הגרי”ז וכן פשטות הר”ח, נראה דדין הידור בנר חנוכה הוא אותו דין שישנו בכל המצוות כולן דראוי להדר גם יתר על שליש, ותליא בב’ השי’ דלעיל אי זהו גם מממון שמיגיעו. וא”כ החידוש המיוחד בהידור דנר חנוכה זהו רק הצורה של ההידור ולא בכמות (מחיר) של ההידור כהבנה הפשוטה. אמנם לכאורה גם זה אינו חידוש מיוחד לחנוכה. בלולב ובמילה נמי ישנו הידור בעל צורה מיוחדת ולא רק הוספה במחיר עד שליש כבדין הידור הרגיל. אמנם בחנוכה בכ”ז נראה חידוש מיוחד בזה שישנן כמה דרגות הידור, וביותר שגם בדרגת המהדרין מן המהדרין קבעו חכמים צורה להידור ולא רק תוספת מחיר.[2]

אלא דעדיין יש להעיר  שההבדל בין הני ב’ דרגות הידור אינו כהבדל בין ב’ דרגות ההידור דכה”ת. בכל המצוות יש ב’ דרגות במחיר, עד שליש ויתר על שליש. דין זה פשוט שישנו גם בנר חנוכה שצריך להדליק בשמן ולא בנר שעוה אף אם המחיר גבוה יותר עד שליש, ויתר על שליש מממון שאינו מיגיעו או שרשות בידו אף מממון שמיגיעו וכנ”ל. אלא דבחנוכה התחדש דין הידור נוסף שאינו קשור ישירות למחיר אלא לצורת ההדלקה, ורק בעקיפין יוצא שהוא גם עולה יותר משליש במצוה.

ויש לדון האם הידור דנר חנוכה הוא בגדר חיוב כמו ‘זה אלי ואנוהו’, או שזו רק הצורה האיך לקיים דין הידור יתר משליש הקיים בכל המצוות. ובשי’ הר”ח נראה דזהו רשות גמור, דאל”כ האיך מייתי הר”ח ראיה להידור יתר על שליש מנר חנוכה וכמשנ”ת לעיל. אמנם לפי”ז יצא חידוש לדינא, דאם אין לו כסף אלא להדליק בשמן נר אחד, או להדליק בשעוה כמהדרין מן המהדרין, פשיטא דעדיף להדליק נר אחד בשמן דזהו חיוב ההידור מדינא ד’זה אלי ואנוהו’.

והנה במ”ב סי’ תרע”א סק”ז הביא מהח”א כלל קנ”ג ושו”ת בנין עולם סי’ ל”ד שהכריעו דבכה”ג עדיף להדליק בשעוה ולהיות מוסיף והולך. ואף דלא ראיתי שהעירו בזה, בפשטות זהו נגד שי’ הר”ח ונגד ההבנה הפשוטה בלשון הגמ’ ורמב”ם דדין זה הוא רשות וכדדייק הגרי”ז. בכל אופן, מדבריהם יוצא כהבנה הפשוטה בדין נר חנוכה דהתם התחדש דין הידור מיוחד שהוא חובה, ואף קודם לחובת ההידור ד’זה אלי ואנוהו’ דכה”ת, וברור שגם מחירו גבוה משליש המצוה.

והביאור בזה ראיתי בספר נתיבות יהושע למורי הר’ יגל שליט”א בח”א בקונטרס המועדים סי’ י”ב שכ’ בזה בהקדם הקושיא המפורסמת אמאי בעינן להך נס דפח השמן, והא קי”ל דטומאה הותרה בציבור והוה שרי להו להדליק גם בשמן טמא. וכ’ שם דכל הנס היה שנתאפשר להם להדליק בשמן מהודר, כלומר דאף דשרי להדליק בשמן טמא, פשיטא דמהודר טפי להדליק בשמן  טהור.[3] ולפי”ז אפ”ל דכיון דכל הנס היה שנתאפשר להדליק בהידור, הרי התקנה לזכר אותו הנס כוללת מרכיב של הידור בעיקר התקנה. כלומר שהידור זה אינו מדין הידור הכללי דכה”ת אלא דין מיוחד בנר חנוכה זכר להידור שבהדלקה בשמן טהור. כ”ז הוא לשי’ המ”ב דבאמת יש כאן חיוב הידור מחודש. אבל לשי’ הר”ח דזהו ככל המצוות שיש ענין גם בלמעלה משליש באופנים הנ”ל, נראה דאין חובת הידור מיוחדת בנר חנוכה. ואפשר דצורת ההידור ומה דיש בו ב’ דרגות זהו מטעמא דהנתיבות יהושע הנ”ל.

העולה מכל האמור דדינו של המ”ב דס”ל דדין הידור בנ”ח הוא מעיקר התקנה וחיוב גמור, הוא נגד פשטות הש”ס ורמב”ם ומפורש נגד הר”ח, וכמ”ש הגרי”ז. ומהנך מפרשים עולה דדין זה הוא רשות לרוצה להדר ואינו מחובת התקנה עצמה.

 

ב.

למסקנתנו באות הקודם יש להעיר שנס חנוכה לא קדם שנים רבות לבית שמאי ובית הלל.[4] ואם באמת ההידור היה חובה בגוף התקנה המקורית של נס חנוכה קצ”ע האיך נחלקו ב”ה וב”ש האיך היתה תקנה זו. דבתקופה כה קצרה וכשישראל בארצם לא מסתבר שיחול שיבוש כל כך גדול במסורת. ובפשטות נראה דהם לא נחלקו בגדר התקנה המקורית אלא בדין הידור שנוסף על תקנה זו ואינו חובה. ולפי”ז אפשר דלא כל הציבור עשה כן, והאפשרות לשיבוש במסורת נשמעת סבירה יותר. אמנם, אף דלכאורה זהו חידוש גדול, נראה לומר דדין ההידור הזה כלל לא נכלל בתקנת החשמונאים אלא התחדש ע”י ב”ה וב”ש עצמם.

כ’ הרמב”ם פ”ג מהל’ חנוכה ה”ב וז”ל ומפני זה התקינו חכמים שבאותו דור שיהיו שמונה ימים האלו שתחילתם כ”ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלה הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה. עכ”ל. ולשונו טעונה ביאור בתרתי: א. אמאי הוסיף בסוף דבריו דהדלקת הנרות בימים אלו מד”ס והא בתחילת דבריו כ’ לכל דיני התקנה. ב. לשונו אינה ברורה  כל צרכה. דאפשר לקרוא שהתקנה היתה לקבוע ימי שמחה והלל והדלקת נרות, אלא דפשטות לשונו היא שהתקנה היתה ימי שמחה והלל, ואנו גם מדליקים נרות. אמנם נראה דפשט לשונו מורה דבאמת הדלקת הנרות לא היתה מעיקר תקנת החשמונאים, ולכן גם הוסיף דדין זה נמי הוא מד”ס כקריאת המגילה.[5]

וה”נ משמע מנוסחת ‘על הניסים’ ועוד מקורות רבים (ספר מכבים, יוסיפון ופסיקתא רבתי) שאינם כוללים כלל את נס פח השמן. ומשמע דבימי מתתיהו והחשמונאים שבזמנם תקנו נוסח זה, באמת לא תקנו הנרות שהם זכר לפח השמן.[6]

עד כאן ראינו דאפשר שכל תקנת ההדלקה אינה מתקופת החשמונאים. אמנם במגילת אנטיוכס איתא בהאי לישנא ע”כ קיימו בני חשמונאי קיום וחלקו איסר ובנ”י עמהם כאחד לעשות שמונה ימים האלה ימי משתה ושמחה כימי מועדים הכתובים בתורה ולהדליק בהם נרות להודיע אשר עשה להם אלקי השמים נצוחים. עכ”ל. ומשמע דהדלקת הנרות היתה אכן מכלל התקנה המקורית של בני חשמונאי.

אמנם דברינו שההידור הוא שתוקן מאוחר יותר ולא עצם מצוות ההדלקה, בעינם עומדים. ודומה לזה הסתפק בס’ מועדים וזמנים לר’ שטרנבוך בח”ב, אי התקנה להדליק כל איש על פתח הבית אינה מבית חשמונאי, וע”ש ראיותיו. ומה שהקשה הוא עצמו על דבריו, לשיטתנו הכא דרק בהידור הוא דאמרינן כן, מיושב שפיר.

המורם מכל האמור, דלאור דיונו הידוע של הגרי”ז בהידור דנ”ח, יש להעיר שיוצא דנחלקו המפרשים אי דין ההידור הוא חלק מהחובה שמתקנת נר חנוכה, או שמא זוהי תוספת שאינה חובה (אף דלכו”ע אינה מעכבת כמובן). ולפי”ז יש לדון, לפחות לשי’ דזוהי חובה, דמחלוקת ב”ש וב”ה מעידה שתקנה זו היא תוספת מאוחרת של ב”ה וב”ש עצמם, ולא מתקופת בית חשמונאי. גם לשיטות דהיא אינה חובה אפ”ל כן, אלא שההכרח לזה קטן יותר. וכמובן דענין זה זוקק דיון לעצמו, ולא באתי אלא להעיר לב המעיינים.

[1] יש סתירה לכאורה בדבריו בפירוש השני. בתחילה כ’ דמממון הבא מיגיעו אינו חייב, ולבסוף משמע דאינו רשאי. אמנם יש לעיין שם בגירסא ד’אינו חייב’ שם הוא בסוגריים. ובפשטות נראה שהפי’ הוא דאינו רשאי, וכעין תקנת אושא דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש. דאלת”ה נראה דאין הבדל בין ב’ הפירושים (אלא אולי הבדל מילולי בפירוש המילים ‘משל הקב”ה’, ודוחק).

[2] ויש מקום לדון בהידור במילה ולולב האם זהו דין הידור פשוט, שעשיית המצוה תהיה יותר נאה, דבמציאות לולב אגוד ומילה מושלמת הם נאים יותר, דא”כ נראה פשוט דבנר חנוכה יש צורת הידור מיוחדת שהיא מעבר לדרישה לעשיה נאה של המצוה. הדלקת הנרות באופן המיוחד של מוסיף או פוחת והולך, נראה ברור שאינה רק לנאות את ההדלקה, אלא יש בה ענין מיוחד. ובאמת בגמ’ שבת הנ”ל מצינו לצורות אלו מקור מפרי החג וכו’ שלכאורה אינו קשור כלל להידור. במילה ולולב פשיטא דאין צורך למקור לצורת ההידור. ולכן נראה שההידור בנר חנוכה אינו רק לנאות ההדלקה אלא גם להשיג מעלות נוספות אלא שאינן לעיכובא

[3] אמנם עדיין יש להעיר שזהו שמן נס וצ”ע אמאי זהו הידור יותר משמן טמא שמותר לכתחילה בציבור, ואכמ”ל בזה.

[4] יש דיון רחב בבית המדרש ומחוצה לו, עד מתי היו הני ב’ בתים. יש הרוצים לומר דכיון דהבת קול שהלכה כב”ה יצאה ביבנה הרי גם הבתים היו עד אז, ואין זה מוכרח כלל. וראה דורות ראשונים ח”ב עמ’ רצ”ד שהוכיח כן בראיות רבות שעיקר המחלוקות עצמן בין ב’ הבתים היו בזמן הלל ושמאי עצמם, ומה שהגיע עד תקופת יבנה אלו רק ההולכים בדרכם, ואכמ”ל.

[5] ובס’ חסדי אבות הנדפס בסוף ס’ יכין דעת סי’ י”ז כ’ דתקנת הנר היתה לאחר החורבן. וכן הביא הר’ יהודה גרשוני אור המזרח נ.י. כ”ב חוברת ע”ט-פ’ ע’ 43. ועי’ בס’ בינו שנות דור ודור לרנ”ד רבינוביץ שהרבה להשיג על דבריהם מכ”ד. וקושיותיו מיושבות לדברינו כאן שהתקנה היתה בזמן הבית אבל מאוחר יותר מתקופת החשמונאים. ובאמת ברמב”ם עצמו בסה”מ שורש א’ כ’ להדיא דנ”ח נתקן בזמן הבית, ע”ש.

[6] וראה מהר”צ חיות שבת כ”א: שהביא בשם הפסיקתא רבתי דתקנת ח’ ימים אינה משום נס פח השמן אלא משום שמונה שיפודים שמצאו, ע”ש.

השאר תגובה