גניבת דעת וקניין רוחני

תחומין – תשס”ה

ראשי פרקים

א.   המקורות האפשריים לזכויות יוצרים בהלכה

  1. ההתחבטות
  2. יורד לאומנות חברו
  3. תשלום על הנאה
  4. מעביר על דעת בעל הבית
  5. תקנה או דינא דמלכותא

ב.   בעלות על יישות מופשטת

  1. האם קיימת בעלות על יישות מופשטת?
  2. מהו החסרון שבבעלות על יישות מופשטת?
  3. יישות מופשטת שאינה צמודה לעצם מוחשי

ג.    גניבת דעת

  1. גניבה או שקר?
  2. יצירת הכרת הטוב בחינם
  3. נטילת אינפורמציה מהזולת

ד.   איסורים הנובעים מאיסור גניבת דעת

  1. גניבת חידושי תורה
  2. קריאת איגרת של אחר

ה.   זכות יוצר – בעלותו על האינפורמציה שלו

ו.    מידע ייחודי הוא נכס

ז.    מידע הוא נכס בגלל שאינו צמוד לעצם מוחשי

ח.   חובת הפיצוי

ט.   ההשלכות לתליית זכות היוצרים ב’גניבת דעת’

א. המקורות האפשריים לזכויות יוצרים בהלכה

ההתחבטות

שאלת הקניין הרוחני, ובפרט שאלת זכויות יוצרים, בהלכה, התעוררה בדורות האחרונים (בעיקר מאז המצאת הדפוס).[1] מבחינה משפטית והלכתית יש לחלק את הדיון בין שתי שאלות שונות: שאלת הזכויות של היוצר להגביל את השימוש ביצירתו ולגבות דמי שימוש בה (זכות ממונית). וזכויותיו לדרוש ששמו יוזכר על היצירה ושלא ישנו את תוכנה בעת השימוש בה או בהצגתה (זכות מוסרית).[2] מאמר זה עוסק בעיקר בזכות הממונית.

בסוגיא זו יש לדון בשלושה מישורים שונים: האם ישנה בעלות על זכויות יוצרים; האם הפגיעה בה מהווה איסור (גזל, או אחר); והאם ישנה חובת פיצוי. ישנה תלות מסויימת בין השאלות, למשל: אם אין בעלות, לא יהיה איסור גזל, וכדו’.

שאלת זכות היוצרים נדונה בהרחבה בספרות ההלכתית של הדורות האחרונים, אולם דומה כי עדיין פעור חלל מהותי לגבי עיגון הפסיקה במקורות (ראה על כך בעיקר אצל נבון). מחד גיסא, ישנה תחושה ברורה שפגיעה בזכות היוצרים אמורה להוות גם איסור הלכתי, ואף ישנה מגמה למצוא עוגן הלכתי גם לחובתו של הפוגע לפצות את היוצר בנסיבות מסויימות.[3] רוב הפוסקים, לפחות בדורנו, מסכימים לגישה עקרונית זו. אולם, מאידך, מעבר להתבטאויות כלליות בדבר האיסור, קשה למצוא לו עוגן הלכתי ברור. כפי שנראה להלן, לכאורה איסורי גזל והנאה אינם ניתנים ליישום פשוט בסוגיא זו, אולם רבים מן הפוסקים נוטים להתעלם מכך, ופוסקים ללא כל הנמקה הלכתית של ממש שהדבר אסור. מסיבה זו עצמה, חלק מהפוסקים באמת סוברים שהם אינם יכולים לאסור זאת. דוגמאות משני הסוגים יובאו בהמשך.

המטרה העיקרית של מאמר זה היא הצעת עוגן הלכתי מוצק יותר לעצם הקביעה שישנה בעלות על זכויות היוצרים, ומתוך כך גם לקביעה שיש בכך איסור (גזל, או גניבה). אנו נציע מקור לקביעות אלו מתוך האיסור (שהוא מדאורייתא לרוב השיטות) של גניבת דעת. לאור ההסבר שנציע, ננסה לבאר כמה וכמה נקודות שלענ”ד נותרו עמומות או בלתי מובנות בהתייחסויות ההלכתיות הקודמות. כפי שנראה להלן, לשיטה המוצעת ישנן גם כמה וכמה השלכות מעשיות לדינא.

יורד לאומנות חברו

הפוסקים ניסו לבסס את זכות היוצרים על יסודות הלכתיים שונים. יש שניסו להעמיד את האיסור על דין יורד לאומנותו של חבירו, או על הסגת גבול. אולם כבר העיר הרב בצרי[4] שאין לכך זיקה מיוחדת לשאלת זכויות היוצרים. שאלות אלו עוסקות בזכות של אדם לעסוק באומנות מסויימת ולהתפרנס ממנה, מול הזכות לתחרות. שאלות של זכויות יוצרים וקניין רוחני עוסקות בזכות של אדם על ידע ייחודי, או על המצאה שלו.

השלכה אחת שמחדדת את ההבדל הזה היא השאלה הטריטוריאלית. ביחס להסגת גבול וירידה לאומנות חבירו ישנן הגדרות של עיר, או מדינה, שמעבר להן אין כל בעיה לעסוק באותו מקצוע. לעומת זאת, גניבת הידע אינה תלויית טריטוריה. אם יש לאדם זכויות על ידע, או המצאה ייחודית, הן חלות בכל מקום שהוא, ללא מגבלות של מרחק.[5]

באופן כללי יותר ניתן לומר, שבשאלות הסגת גבול וירידה לאומנות אין התייחסות ייחודית לממציא הידע, והיחס אליו הוא כאל כל אחד אחר שעוסק בתחום הנדון.

 תשלום על הנאה

יש שניסו לתקוע את יתדותיו של האיסור לפגוע בזכויות, ושל החיוב לשלם לאדם על זכויות רוחניות, בסוגיית הנאה. קי”ל להלכה שזה נהנה וזה חסר חייב (ב”ק כ-כא, ובשו”ע חו”מ שסג,ו). גם בהקשר זה אין מענה מושלם לשאלת זכויות היוצרים, שכן בהלכה כפשוטה ישנה דרישה שההנאה תופק מחפץ שמצוי בבעלות המהנה, או מהשקעה ממונית שלו.[6] ובעיה מהותית יותר: בתשלומי הנאה הדיון אינו נוגע לזכויות היוצר על יצירתו, אלא להנאה שמופקת מחפץ (או השקעה ממונית)[7] של המהנה; אולם סוגיית קניין רוחני מנסה למצוא בסיס לעצם הזכות של אדם על המצאה או ידע ייחודי שמצוי ברשותו.[8]

מעביר על דעת בעל הבית

הרז”נ גולדברג מציע כמקור לאיסור פגיעה בזכויות יוצרים את דין ‘מעביר על דעת בעל הבית’. זוהי הרחבה מחודשת, שגם עוררה כמה ויכוחים,[9] אולם לענייננו יש להעיר שגם כאן אין דיון על זכויות יוצרים ממש, אלא על שימוש בקסטה (שכן זהו נושא מאמרו של הרז”נ גולדברג). ואילו פגיעה בזכויות יוצרים יכולה להיעשות גם ללא כל שימוש בחפץ שנקנה מהיוצר, למשל: ניתן לשמוע ממנו על המצאתו, או לגלות אותה באקראי או במכוון, ולעשות בה שימוש. במצב כזה קשה לדבר על דין מעביר כבסיס לאיסור. על כן נראה שלפחות לגבי השאלה המהותית של זכויות היוצרים, גם בדין מעביר על דעת בעל הבית קשה למצוא מענה מספק.

תקנה או דינא דמלכותא

לכאורה, המסקנה המתבקשת (ראה, למשל, אצל נבון) היא שהאיסור לפגוע בזכויות יוצרים צריך להיות מעוגן בתקנה מדרבנן, או שהוא ייוותר כאיסור מוסרי גרידא. ממילא ברור שגם החובה לשלם פיצוי כספי על פגיעה כזו יכולה להיות מעוגנת אך ורק בתקנה.[10] מאידך גיסא, כפי שהראו רקובר ועמק-המשפט, פוסקים רבים מאד תפסו כדבר פשוט שיש בכך איסור, ולרובם יש גם חובת פיצוי, וכל זאת כנראה מעיקר הדין. רובם אף לא טורחים לנמק זאת, והם כותבים זאת (או אומרים בעל פה, ראה דוגמאות רבות מפוסקי זמננו בס’ עמק-המשפט) כדבר פשוט שאין לחלוק עליו.

נביא רק שתי דוגמאות להמחשת העניין, האחת של התייחסות ישירה, והשנייה של חכם המסיח (בכתב) לפי תומו. בעל שואל-ומשיב (מהדו”ק ח”א סי’ מד) כתב:

דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזוכה שדבריו מתקבלים ע”פ תבל, פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם… ולא יהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם?! וזה דבר שהשכל מכחישו ומעשים בכל יום שהמדפיס חיבור יש לו ולב”כ זכות.

והר”ש שקאפ כתב בתחילת חידושי בבא-קמא:

כמו שבדברים שנוגעים לזכות האדם מוסכם ע”פ דיני התורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עלי’ לכל דבר זכות…

ובדברים שבעל פה מפוסקי זמננו, מביא בעמק-המשפט (עמ’ ב ס”ק ו) כמה וכמה התייחסויות. בשם הרב י”ש אלישיב הוא מביא, שאינו מבין איך ניתן לחלוק על כך, שליוצר ישנה בעלות וזכות על יצירתו. כך כתב גם הרב ווזנר בהסכמתו שם:

ולעניין עצם ההלכה וודאי דעת תורה נוטה דאיכא איסור גזל וכו’ במה שחבירו המציא לגמרי מחדש, הן בספר הלכה וכיו”ב, וכן בשאר דברים – וכן הוא בדינא דמלכותא בכל מקום בעולם.[11]

אם כן, נראה שעדיין עלינו למצוא מקור הלכתי מוצק יותר, שיהיה נעוץ במישור דאורייתא (שכן היכולת שלנו לתקן תקנה כיום, בפרט כשאין לגביה הסכמה מלאה, וגם אין מוסד מוסמך שמקובל על כל הציבור שיעשה כן, היא מאד בעייתית). מעבר לכך, מדבריהם של רוב הפוסקים לא נראה שכוונתם היתה לתקן תקנה. הם נראים כמחווים דעה מכוח הלכה קיימת.

ב. בעלות על יישות מופשטת

האם קיימת בעלות על יישות מופשטת?

היה מקום לשאול שאלת ‘כפירה בעיקר’: מדוע בכלל עלינו למצוא מקור. אם אכן הפוסקים מניחים כדבר פשוט שיש גזל בזכויות היוצרים, כנראה שהיא נכללת בדין גזל הרגיל (לכל אורך עמק-המשפט ישנה הנחה כזו, וראה על כך להלן). אולם על אף שכך נראה מדברי כמה פוסקים, קשה להתעלם מהבעיה היסודית שברקע המבוכה בנושא זה, והיא שזכויות היוצרים הן זכויות על יישות מופשטת: היצירה, שהיא רעיון גרידא.

הרמב”ם בהל’ מכירה פרקים כא-כב, ובעיקר כב,יג-יד, עומד על חוסר האפשרות להחיל בעלות על יישויות מופשטות, וז”ל:

אין אדם מקנה, לא במכר ולא במתנה, אלא דבר שיש בו ממש. אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה. כיצד? אין אדם מקנה ריח התפוח הזה או טעם הדבש הזה או עין הבדולח הזה, וכן כל כיוצא בזה.

עקרון זה הוא יסוד מוסד בהלכה. מסיבה זו כנראה נזקקו בעל שואל-ומשיב והרב ווזנר הנ”ל לראיה מדינא דמלכותא בכל העולם.[12] אמנם אין בכך די, דסו”ס כדי לייסד איסור הלכתי על פגיעה בזכויות יוצרים, בעינן גם מקור הלכתי. אם כן, בעיית הבעלות או הזכויות של היוצר על יצירתו דורשת הבהרה, ובעיקר חיפוש מקור בתורה שיבסס אותה.

בעל עמק-המשפט (ראה בעיקר בסי’ טו) מציע כיוון עקרוני לבסס הלכתית את זכויות היוצרים. למעשה, נכון יותר לומר שהוא טוען שהבעיה (או, לפחות, חלקה הנוגע לעצם הבעלות על רעיונות, בניגוד לשאלת איסור גזל לגביהם) מעיקרא ליתא. טענתו היסודית היא, שאין מניעה לכך שתהיה לאדם בעלות על יישויות מופשטות. לדבריו, הבעיה של דבר שאינו מסויים נוגעת רק לאפשרות להעביר את הבעלות הזו (או להחיל אותה), וכוונת הרמב”ם דלעיל לא היתה לומר שלא יכולה להיות בעלות על ‘עין הבדולח’. כוונתו היא אך ורק לומר שלא ניתן להקנות את היישות הזו למישהו אחר.

בעל עמק-המשפט מרחיק לכת וטוען (בהקדמתו לסי’ טו) שאמנם מקובל כיום בעולם ההלכתי, כמעט ללא עורר, שאין בעלות על דברים שאין בהם ממש, אולם לדעתו אין לכך כל מקור בראשונים או באחרונים.[13] כעת נדון בדבריו אלו, ונראה מתוכם את האפשרות לומר שאכן יש בעיה בעצם הבעלות.

מהו החסרון שבבעלות על יישות מופשטת?

דומה שהסיבה לכך שעל אף שישנה בעלות על יישות מופשטת לא ניתן להעבירה הלאה, יכולה להיות אחת משתים שהן ארבע. ישנם שני סוגים עקרוניים של התייחסויות בהלכה למעשי קניין: או שזהו אקט משפטי-פורמלי גרידא; או שהוא מבטא, או מוודא, היווצרות של גמירות דעת. לאור חלוקה זו ניתן להבין שחוסר האפשרות להקנות יישות מופשטת הוא מחמת היעדר גמירת דעת ביחס ליישויות כאלו, או מחמת שלא מוגדר עבורן מעשה קניין.

כל אחד משני כיוונים אלו ניתן לחלוקה לשתי תת-אפשרויות: האם הבעיה ביישות מופשטת היא העובדה שהיא טפלה ליישות הקונקרטית שנושאת אותה; או שיש בעיה מהותית ביישות מופשטת, גם אם היא עומדת לעצמה ואינה טפלה ליישות מוחשית אחרת. נפק”מ באשר ליישויות מופשטות שעומדות לעצמן ואינן מופיעות על גבי יישויות קונקרטיות ש’נושאות’ אותן. זכויות יוצרים נראות כסוג כזה של ‘יישויות’, אם בכלל.

אם כן, ישנן כאן ארבע אפשרויות עקרוניות:

  1. אין גמירות דעת למקנה או לקונה, כשהם מתייחסים ליישות מופשטת.
  2. אין גמירות דעת לגבי יישות מופשטת הצמודה (‘נישאת על גבי’) ליישות קונקרטית. ההתייחסות היא לעצם המוחש, ולא ליישות המופשטת שעל גביו.
  3. אין בהלכה מעשה קניין שמקנה את היישות המופשטת, אם היא נישאת על גבי יישות מוחשית. לכל היותר ניתן להקנות את היישות הקונקרטית, וממילא תיווצר בעלות על היישות המופשטת. למשל, הבעלות על מראה היהלום נגררת אחרי הבעלות על היהלום עצמו.
  4. אין בהלכה מעשי קניין על יישויות מופשטות בכלל.

לאור החלוקה הנ”ל, ניתן לחזור לרמב”ם בהל’ מכירה, ולהבין בו (כפי שמבינים בדרך כלל) שאין כלל בעלות על יישויות מופשטות, ובכל זאת לטעון שזה רק אם היישויות המופשטות נישאות על גבי עצמים מוחשיים. במצב כזה הבעלות על העצם המוחשי קובעת את הבעלות על התכונה המופשטת שנספחת אליו. אולם לפי זה ביישויות מופשטות לגמרי – כרעיונות או יצירות, במקרה של זכויות יוצרים – אולי תיתכן בעלות (או זכויות שונות).

לאור האמור לעיל, אולי ניתן היה להוסיף יסוד נוסף שיבאר את האפשרות לבעלות על מידע, לפחות כשהוא בבחינת יצירה חדשה. ראינו שניתן להסביר באופנים שונים את הבעייתיות שבהקנאה או בבעלות על דבר שאין בו ממש. עלו שני כיוונים עיקריים: חוסר גמירת דעת, והיעדר מעשה קניין. אם אכן הבעיה היא חוסר גמירת דעת, יש מקום לומר שלגבי רעיון, או יצירה, יש גמירת דעת גמורה (בודאי כיום, כשהרעיונות שווים ממון רב, והפכו לסחורה עוברת לסוחר). ממילא כל הבעיה של דבר שאין בו ממש אינה עולה כלל בקשר ליצירה. לעומת זאת, היעדר מעשה קניין הוא רלוונטי גם למידע (ובפתרונות של סיטומתא איננו עוסקים כאן). אמנם כאן יש מקום לחלק בין בעיה בהקנאה וגזילה, לבין בעיה בבעלות עצמה. אם אכן ישנה בעיה בבעלות עצמה (כפי שהערנו לעיל כנגד טענתו הגורפת של בעל עמק-המשפט), אזי היסוד של גמירת דעת לא בהכרח יועיל.

יישות מופשטת שאינה צמודה לעצם מוחשי

בעל עמק-המשפט מביא ראיה לדבריו מדברי כמה מפרשים, ראשונים ואחרונים, בסוגיית שיור (ב”ב סג,א, וקמז-קמח), ובראשם הרשב”א בתשובה. לטענתו ניתן לשייר יישויות מופשטות,[14] ולכן ברור שמוגדרת בהלכה בעלות עליהן. ממילא הוא גורס שכוונת הרמב”ם היא שרק הקנאה של יישויות כאלו אינה אפשרית, אולם בעלות – בהחלט כן. לפי זה נראה בבירור, שהבנתו אינה שהבעלות על היישות המופשטת נגררת אחר העצם שנושא אותה, שאל”כ לא ניתן היה גם לשייר אותה. הוא כנראה מניח שלא ניתן לעשות פעולת קניין על יישות מופשטת, או שאין גמירות דעת לקניין על יישות כזו. ממילא כשהבעלות אינה דורשת פעולת קניין, היא קיימת גם לגבי יישויות מופשטות.[15]

אולם לפי שתי האפשרויות שהעלינו, ניתן לחלק בין דברי הרמב”ם לנדון של זכויות יוצרים, ולומר שגם אם לא ניתן להקנות דבר שאינו מסויים, זכויות יוצרים כן ניתן להקנות, שהרי הן אינן נישאות על גבי שום חפץ קונקרטי. ולפי”ז ייתכן שבעיית ההקנאה לגבי זכויות יוצרים כלל אינה קיימת.

אולם אותו דבר בדיוק ניתן לומר לגבי הבעלות עצמה. לעיל הערנו, שכדי להבין שישנה אפשרות עקרונית לבעלות על זכויות יוצרים לא צריך לפרש ברמב”ם שכוונתו להקנאה ולא לבעלות כשיטת עמק-המשפט. ניתן לומר שאין בעלות על יישויות מופשטות שנישאות על גבי עצמים מוחשיים. אולם כשיישויות כאלו מופיעות בנפרד – כן ישנה אפשרות לבעלות עליהן, וכמו שנתבאר לעיל.

בעל עמק-המשפט עצמו טוען, שאמנם ישנה בעלות על יישויות מופשטות, אולם איסור גזל לא יהיה בכהאי גוונא (ראה שם בסי’ כד והלאה). על כן הוא נזקק לאיסור ליהנות מממון חבירו (רכושו, או השקעה כספית שלו). בכך אנו מוצאים עצמנו נדחקים בדברי כמה פוסקים שכתבו להדיא שהדבר אסור מצד גזל.[16] בעל עמק-המשפט מרגיש בכך, ודוחק בפירוש דבריהם שכוונתם לדבריו.[17]

ראייתו העיקרית לעקרון שאין גזל ביישות מופשטת היא מדברי הרמב”ם הל’ שופר א,ג, שהשומע תקיעה בשופר גזול יצא, שכן אין גזל בקול. גם כאן יש לחלק בין יישות מופשטת שצמודה לעצם קונקרטי, והוא השופר, לבין יישות מופשטת כמו זכויות יוצרים, שעומדת לעצמה. ייתכן שביישות מסוג כזה, כמו שראינו שיש מקום לבעלות עליה, יהיה גם מקום להבין שהפוגע בה יעבור באיסור גזל.[18] מעבר לכך: קול השופר לכאורה אינו יישות מופשטת, אלא הוא כלל אינו יישות. זהו סוג של שימוש בשופר עצמו. על כן שם לא שייכת כלל בעלות, וממילא גם לא גזל. במקרה כזה ברור שהבעלות נקבעת רק על השופר עצמו, והשמעת הקול היא לכל היותר שימוש בשופר גזול.[19]

בכל אופן, כל זה עדיין דורש מקור. אף אם אמנם החלוקות הללו הן אפשריות, מנין לנו שהן באמת נכונות. עלינו להביא מקור הלכתי שמתייחס לבעלות על ישויות מופשטות שאינם נישאים על גבי עצמים מוחשיים, כגון בעלות על רעיונות או מידע, ובכך להראות שחלוקות אלו הן אכן נכונות. אף דברי עמק-המשפט עצמם אינם מבוססים על מקור מהתורה (פרט לסברת הרשב”א בתשובה), ולכל היותר מעלים אפשרות לחלק ולומר שהבעיה היא רק בהקנאה ולא בבעלות. אולם עדיין עליו להראות מקור מהתורה לעניין זה עצמו. כאמור, בפשטות הבעיה היא בעצם הבעלות, וכן הבינו רבים וטובים. הוא הדין לגבי דין גזל – חלוקה כזו נראית אמנם אפשרית גם בהקשר זה, אולם היא עדיין טעונה הוכחה. לכאורה פשט דברי הרמב”ם ושאר פוסקים מורה שבכל יישות מופשטת לא שייך גזל (ואולי גם לא בעלות), ומניין לנו שהתורה מחלקת בכה”ג.

יותר מכך: נראה שישנה בעיה יסודית בעצם הנחת עמק-המשפט שיצירות, או רעיונות, הן יישויות מופשטות. הדוגמאות בהלכה ליישויות מופשטות הן אויר שמצוי מעל בית או חצר, מראה של חפץ (עין הבדולח) וכדו’. כל אלו הם אכן עצמים קיימים, אלא שהם מופשטים. הם לא גופים קשיחים, ואולי לא בעלי מסה, וחלקם אולי לא תופס מקום במרחב (כמו עין הבדולח). לעומת זאת, יצירה היא רעיון או אינפורמציה שאינן יישויות מופשטות, אלא דברים שכלל אינם קיימים בעולם. היצירה, כל עוד אינה מצויה על דיסק, או ספר, או תמונה וכדו’, אינה קיימת בעולם בשום מובן, ולו המופשט ביותר. נראה שזוהי הסיבה לכך שפוסקים רבים כלל אינם דנים על היצירה עצמה אלא על העצם שנוצר ממנה (שנושא אותה). מכאן מגיעים להלכות של מעביר על דעת בעל הבית, תשלומי הנאה וכדו’, כמו שנתבאר.

למעלה ראינו שהעובדה, שהיצירה היא מופשטת לגמרי (כלומר שהיא אינה נישאת על ידי עצם קונקרטי), יכולה להוות שיקול שמקל עלינו למצוא בעלות ולקבוע שיש גזל ביצירות, שכן היצירה אינה טפלה לעצם קונקרטי אחר. כאן אנו רואים פן הפוך, שדווקא מכביד על היכולת להתייחס לפגיעה בזכויות יוצרים כגזל, ובכלל להתייחס אל היוצר כבעל זכויות ביצירתו. שיקול זה מחדד את הצורך במציאת מקור שיכריע האם אכן יצירה היא יישות ששייכת בה בעלות, ושייך בה גזל; או שמא היא דומה, או אולי אף גרועה מן היישויות המופשטות שנדונות במקורות ההלכתיים הקדומים יותר.[20]

בפרק הבא נציע דיון באיסור גניבת דעת, שלפחות לפי חלק מן הראשונים והפוסקים ניתן למצוא בו מקור לאפשרות של בעלות על מידע, ואף איסור גזל (או גניבה) לגבי מידע. ממילא נפתחת האפשרות ההלכתית לכונן את זכויות היוצרים והקניין הרוחני על אדנים הלכתיים חדים יותר, כאיסורי דאורייתא ממש, מדיני גזל וגניבה.

ג. גניבת דעת

גניבה או שקר?

איסור גניבת דעת נדון בהרחבה בסוגיית חולין דף צד.[21] מבואר שם שאסור לגנוב דעתו של כל אדם, ואפילו גוי, וכן נפסק בכל הפוסקים. בלשוננו כיום המושג ‘גניבת דעת’ מציין מרמה, כשאדם גונב את דעתו של חברו ומטעה אותו. אולם בהקשר ההלכתי קשה לומר שכל שקר הוא גניבת דעת, שאם לא כן לא היה צורך לייסד עבור כך מונח נפרד.

אמנם מתוך הדיון בסוגיית חולין הנ”ל, וכפי שנפסק גם ברמב”ם ובשו”ע (חו”מ סי’ רכח), עולה לכאורה תפיסה, שגניבת דעת בכל זאת כרוכה במושג ‘שקר’. איסור גניבת דעת מופיע בשני הקשרים עיקריים:

  1. הקשר של מכירה – כשהמוכר אינו מגלה לקונה חסרון של המקח שבבעלותו.
  2. הקשר של הטעייה על אודות היחס שלו לחבירו. למשל, כשאדם מסרהב בחבירו לסעוד אצלו, בעוד שהוא יודע שהלה כלל לא יכול לבוא אליו. האדם שמפציר יוצר אצל חבירו תחושה כאילו הוא מאד חשוב ויקר עבורו, בעוד שלמעשה הזמנתו מבוססת על הידיעה שהלה לא יגיע אליו.

בהתאם לכך, גם ברמב”ם האיסור של גניבת דעת מופיע בשני מקומות שונים: בהלכות דעות ובהלכות מכירה.

מהצד השווה של שני ההקשרים הללו עולה שההגדרה הבסיסית של גניבת דעת היא אכן איסור ממשפחת השקר, הטעייה או מירמה. אולם הבנה כזו אינה הכרחית, וכנראה אף לא סבירה. הריטב”א בסוגיית חולין צד (וראה שם במהדיר הע’ 257 שהביא עוד ראשונים מקבילים) קובע שזהו איסור דאורייתא, ומביא מקור לאיסור זה בשם התוס’ מהפסוק ‘לא תגנבו’ (ויקרא יט,יא). מפסוק זה נלמד איסור גניבת ממון (בניגוד לפסוק ‘לא תגנוב’ שבעשרת הדיברות, שעוסק בגניבת נפשות). אם כן, גניבת דעת נלמדת מאותו מקור שלומדים ממנו את איסור גניבת ממון. דבר זה מצביע על תפיסה שגניבת דעת משתייכת למשפחת איסורי הגניבה, ולאו דווקא השקר. כך לכאורה מורה גם עצם המינוח ‘גניבת דעת’. כבר העירו כמה מהאחרונים, שכן משמע גם במכילתא משפטים פרק יג ובתוספתא ב”ק פ”ז ה”ג: “שבעה גנבים הם – הראשון (וי”ג: הגדול) שבכולם גונב דעת הבריות.”

אמנם יש שהבינו שהאיסור הוא מדרבנן (לפחות בחלק מן ההקשרים).[22] להלן נברר את הסוגיא בהנחת דעת הריטב”א וסיעתו שזהו איסור תורה שנלמד מ’לא תגנבו’. בכל אופן, מכאן נראה לכאורה, לא כמו שהעלינו לעיל, שיסוד האיסור בגניבת דעת אינו שקר אלא דווקא גניבה. אמנם לפי זה, סיווגו של ההקשר השני כגניבת דעת (זה של המסרהב בחבירו, ששייך להלכות דעות) דורש ביאור.

אם כן, כבר מן התיאור הסכמטי הזה עולות לפחות שתי שאלות עקרוניות:

  1. מה משותף לשני ההקשרים שבהם עולה איסור גניבת דעת? האם ישנו יסוד משותף של איסור בשניהם?
  2. מה היחס בין איסור גניבת דעת לאיסור גניבה, או, באופן כללי יותר, למושג ‘גניבה’? לכאורה ישנה כאן מרמה, או הטעייה, שהם איסורים ממשפחת השקר, אך לא גניבה.

ייתכן שניתן לחלק לעניין זה בין שני ההקשרים של איסור גניבת דעת, שכן בהקשר של הלכות מכירה ניתן אולי לראות יותר קשר לגניבת ממון. בכל אופן, בהקשר של הלכות דעות הקושיא בודאי קשה.

לאור האמור לעיל נראה, שאיסור גניבת דעת מצוי בין שני יסודות, או שני קטבים: שקר וגניבה. בשפה הזו נראה שהשאלות שהעלינו לעיל הן: האם ישנו יסוד משותף לשני ההקשרים הללו, ומהו? ומה היחס בינו לבין יסוד הגניבה?

לכאורה ניתן היה להסביר את הכל במונחי הקוטב של השקר. המיוחד בגניבה הוא שהיא נעשית תוך מירמה. גניבה, להבדיל מגזל, היא לקיחה בחשאי ומתוך הסתר. בכך מסבירים חז”ל את הדין שגנב משלם כפל (וארבעה וחמישה), בעוד שגזלן משלם רק את הקרן (הגנב ירא מפני בני אדם יותר מאשר מפני הקב”ה, משא”כ הגזלן). לפי זה לכאורה ניתן להסביר, שגם גניבה היא איסור ממשפחת השקר והרמייה, והיסוד של שני ההקשרים נעוץ דווקא בקוטב השקר שבהם. אולם נראה שזה לא מספיק, שכן בגניבה יש גם יסוד של איסור כלפי הזולת, ובפרט כלפי ממון הזולת. אמנם נכון הוא שאחד המאפיינים הייחודיים של גניבה לעומת גזל הוא יסוד של רמייה, אולם הוא לא היסוד היחיד בגניבה. מעבר לכך, לפי הצעה זו נראה שהיה מן הראוי ללמוד את דין גניבת דעת מקרא ד’מדבר שקר תרחק’, ולא מקרא ד’לא תגנובו’.

על כן נראה שעלינו לחפש את התשובה דווקא סמוך יותר לקוטב של הגניבה, ולא לקוטב של השקר. אולם, כפי שכבר הערנו, לא ברור כלל מהו הדבר שנגנב כשאדם מסרהב בחבירו לבוא לאכול אצלו ויודע שלא יבוא.

יצירת הכרת הטוב בחינם

על מנת להסביר זאת, נקדים דיון קצר בהבנת מהות האיסור של גניבת דעת. ההגדרה המקובלת ליסודו של איסור זה מצויה ברש”י בסוגיית חולין, החוזר בכמה מקומות על ההגדרה שגניבת דעת היא יצירת הכרת הטוב בחינם. כמה וכמה פוסקים מקשים על כך ממקומות שונים שבהם אין מצב של יצירת הכרת הטוב בחינם (ראה ב”ח וסמ”ע בחו”מ סי’ רכח, ובאנציקלופדיה-תלמודית ועוד). לכאורה ניתן היה להסיק מכאן שגניבת דעת היא אמנם ‘גניבה’, אולם הדבר הנגנב אינו ממון אלא הכרת הטוב, הניתנת לגונב הדעת ללא תמורה. אלא שהסבר זה יכול להיות רלוונטי לאיסור שבהלכות דעות, ולא לגבי האיסור שבהלכות מכירה, שבו קשה יותר לראות את הקשר להכרת הטוב.[23]

על כן מסתבר יותר שהגדרתו הנ”ל של רש”י היא רק גדר אפשרי באיסור, שהוא קיים גם כשנוצרת הכרת הטוב בחינם, אולם יסוד האיסור הוא אחר, ולא תמיד הוא מופיע כשישנה הכרת הטוב (ראה גם בדוגמאות להלן). כאמור, יסוד זה צריך להיות משותף גם לאיסור שבהלכות מכירה.

ניתן להביא עוד ראיות לכך שגדר האיסור אינו יצירת הכרת הטוב בחינם:

  1. בגמ’ שבועות לט,א מובא שמי שאין לו ממון אצל חבירו וטוענו ומשביעו, עובר על גניבת דעת. מאי הכרת הטוב יש כאן? (ראה באנציקלופדיה תלמודית הערה 69א).
  2. הרמ”א (יו”ד רנד,ב) כתב, שאם מושל שולח צדקה לישראל אין לחלקה לעניי עכו”ם (אפילו בסתר) אלא יעשה מה שציווה לו המושל. ואף שאסור לקחת צדקה מגוי, כמבואר בשו”ע שם, כתבו בש”ך ובט”ז שם שיש בזה משום גניבת דעתו של המושל. וקשה, מה עניין הכרת הטוב שייך כאן, והרי המושל הוא הנותן את הכסף ולא המקבל? קשה לומר שלמושל נוצרת הכרת הטוב בחינם כלפי היהודים.
נטילת אינפורמציה מהזולת

על כן נראה לפרש, שיסוד הדין של גניבת דעת הוא נטילת אינפורמציה מהזולת. כאשר אדם אינו מוסר לחבירו מידע שנוגע אליו (באופנים שהוא חייב למסור לו אותו) הוא עובר על איסור גניבה, כלומר הוא נחשב גנב של האינפורמציה.

עקרון זה יכול להסביר את שני ההקשרים שבהם מופיע האיסור. כאשר אדם אינו מודיע לחברו פגמים בסחורה שהוא מוכר לו, הוא מסתיר ממנו מידע ש’שייך’ לו.[24] גם אם המחיר שנטל הוא המחיר ההגון לסחורה זו, עדיין יש כאן גניבת מידע מהקונה. כך גם כשמסרהב אדם בחבירו שיבוא לאכול אצלו, ויודע שהלה לא יבוא – יש בכך הסתרת מידע (או מסירת מידע כוזב) לזולת, שכן הלה חושב שהוא ידידו ואוהבו, בעוד שהוא אינו כזה.

כמובן, אם הוא אינו מסרהב בו, והלה רק טועה וחושב שהוא אוהבו, אין עליו כל חובה להודיעו שאינו אוהבו כל כך. כדי לעבור על איסור גניבת דעת צריכה להיות פעולת ‘נטילה’ של המידע. רק הגורם למידע הכוזב נחשב עבריין.[25] וכן מבואר בסוגיית חולין שם, שאם המוטעה טועה שלא באשמת המטעה, אין על המטעה איסור גניבת דעת.

ניטול לדוגמא את מה שנחלקו הראשונים לגבי גניבת דעת במתנה (ראה רא”ש, רשב”א וריטב”א בסוגיא שם). הרא”ש סובר שבמתנה אין איסור להסתיר פגמים, ואינו עובר על גניבת דעת. והסיבה לכך היא שבמקרה זה המידע אינו ‘שייך’ למקבל המתנה, וממילא לא היתה כאן פעולת נטילה (או, לחילופין, מה ש’ניטל’ ממנו אינו באמת שלו). במצב כזה בהחלט נוצרת הכרת הטוב בחינם, ועל כן אם אכן נטילת הכרת הטוב בחינם היתה יסוד איסור גניבת דעת, אזי לכאורה היה מקום לאסור גם במתנה. אמנם יש מהראשונים שאסרו בזה, וייתכן שלשיטתם יצירת הכרת הטוב בחינם היא אכן מהות האיסור, ולא רק דוגמא עבורו. מה עוד, שגם אם יסוד איסור גניבת דעת היה מסוג איסורי השקר, אזי מה לי מוכר מה לי נותן מתנה. לכאורה בכל אופן שהשני הוא מוטעה יש לגלות את אוזנו בזה.

נמשיך ונבחן זאת באמצעות מחלוקת משולשת בין הראשונים בסוגיית חולין הנ”ל, בדין שלא ימכור לנכרי טרפה שחוטה במקום כשרה שחוטה. מדברי רש”י (ע”ב ד”ה אינהו) נראה שהאיסור הוא רק כשאומר לו להדיא שהיא כשרה שחוטה. בתוס’ ד”ה אינהו הקשו סתירה ברש”י, וס”ל שעובר על האיסור גם בלי אמירה. אמנם בתוס’ משמע שהכל תלוי בשאלה האם תיווצר אצל הגוי הסברא שהוא מקבל כשרה או לא (באשמתו), כלומר החילוק בין דיבר ללא דיבר הוא מציאותי (האם הגוי יצר סברא מוטעה באשמתו). אולם הרשב”א על אתר מצדד שעובר על האיסור בכל אופן, ואין לחלק בזה כלל.

לפי תוס’ נראה שהכל תלוי בשאלה האם הנכרי אכן מוטעה באשמתו. לכאורה הם סוברים שזה כעין ‘ממוני גבך’, שכן מצוי אצלו ‘מידע של הנכרי’, גם אם הוא לא עשה מעשה נטילה לגביו. אולם לפי רש”י בעינן אמירה, שצריך מעשה נטילה של המידע כדי להיחשב גונב דעת, וכמו שנתבאר. לפי הרשב”א רואים ביתר בירור שזה כעין ‘ממוני גבך’, וזה כלל אינו תלוי בשאלה האם הנכרי מוטעה באשמתו או לא, אלא מה שקובע הוא שהנכרי מוזן במידע כוזב. באופן כללי, בכל המקרים הללו מדובר שהנכרי מכיר לו טובה בחינם. ולכאורה אם הגדר היה הכרת הטוב בחינם, מה לי דיבר ומה לי שלא דיבר. כאמור, יש לדחות ולומר שגם על גניבת הכרת הטוב בעינן ‘מעשה נטילה’.

באשר ליחס בין גניבת דעת לגניבה רגילה יש לדון לאור האיסור לגבי גוי. כפי שמבואר בסוגיית חולין, וגם נפסק בכל הפוסקים, איסור גניבת דעת קיים גם כלפי גוי; ולעומת זאת, איסור גניבה או גזל ממון מגוי, שנוי במחלוקות ראשונים. הקשה זאת הריטב”א בסוגיית חולין, על בעלי התוס’ שהביאו את המקור לדין גניבת דעת מקרא ד’לא תגנבו’: האיך גניבת דעת מגוי אסורה, בעוד שגניבה רגילה, שמקורה באותו פסוק, מותרת בגוי?[26]

הריטב”א מיישב את ההבדל בין שני סוגי הגניבה, בדיוקים לשוניים מהפסוק, אולם עדיין עלינו לברר זאת ברמה המהותית. מדוע בגניבה רגילה מגוי יש צד שתהיה מותרת מה”ת, בעוד שגניבת דעת מגוי אסורה לכו”ע. לכאורה זה מרמז על כך שגניבת דעת אינה חלק מפרשת גניבה אלא היא דין לעצמו (שאולי נלמד מריבוי באותו פסוק). אולם נראה שזהו דוחק, שכן לפי זה לא ברור מדוע ריבו חז”ל מפסוק זה דווקא את איסור גניבת דעת.

ואולי אפ”ל כדברי ה”ר שמעון שקאפ בשערי-יושר שער ה, שבגניבה מגוי יש איסור משפטי לכולי עלמא (גם לדעה שאין איסור גזל בגוי). ראייה לכך מדברי היראים (מובאים במגן-אברהם תרלז,ג) שהיכא דבעינן ‘לכם’, לא יוצאים ידי חובה באתרוג שגזול מגוי, ואפילו למ”ד שגזל הגוי מותר, שכן סוף סוף האתרוג אינו שלו. כלומר, גם שימוש ללא רשות בממון של גוי הוא איסור משפטי של גזל, אלא שהתורה לא מצאה לנכון להוסיף לכך איסור הלכתי.[27] אם כן ניתן לומר, שבגניבת דעת מגוי ישנו איסור הלכתי נוסף על האיסור המשפטי. אולי הסיבה לכך שישנו כאן חשש מדרדור המידות של הגונב (אם כי, גם בגניבת ממון יש מקום לחשש כזה), אולם זה אינו אלא דרישת טעמא דקרא.

לפי כל האמור בפרק זה, נראה שאפשר להבין שיסוד דין גניבת דעת הוא כלשונו: ‘גניבה’ של דעת. זו אינה מירמה גרידא, וגם לא דין מדיני מכירה. זהו סוג של גניבה, אלא שמה שנגנב הוא המידע, או הדעת, של האדם.[28]

ובזה מיושבות היטב שתי השאלות שהעלינו לעיל. גניבת דעת היא ממשפחת איסורי הגניבה, ולאו דווקא מאיסורי השקר.[29] ועוד – כפי שראינו, עולה ששני ההקשרים ההלכתיים שבהם מופיע איסור גניבת דעת הם בעלי יסוד משותף, הקרוב יותר לקוטב הגניבה (ולא לקוטב השקר): בשניהם נגנב מידע.

ד. איסורים הנובעים מאיסור גניבת דעת

גניבת חידושי תורה

נסיים את הדיון על גניבת דעת בשתי דוגמאות תמוהות לכאורה, שיחדדו ויוכיחו את דברינו. בעל מחנה-חיים סובר שהאומר דברי תורה של אחר בשמו שלו, הוא גזלן גמור. מהר”ם שיק טוען שאין בזה גזל, שכן אין בחידושי תורה ממשות, אם כי לדבריו הוא עובר על איסור גניבת דעת.[30] ולכאורה זהו דבר תימה, דמה עניין גניבת דעת לכאן?! ואם יעשה כן בגלוי, האם עדיין ייקרא גנב? ובפרט אם גדר איסור גניבת דעת הוא יצירת הכרת הטוב חינם, מאי שייטא דהכרת הטוב להכא? ועוד, שמשמע להדיא שהאיסור הוא כלפי בעל החידושים ולא כלפי השומעים, והרי בעל החידושים עצמו כלל אינו מוטעה על ידו? אם כן, גם אם נבין את איסור גניבת דעת כפשוטו, שזהו איסור לרמות, הרי כאן הוא כלל לא מרמה אותו. נראה שניתן להבין את קביעתו של המהר”ם שיק רק לאור דברינו לעיל, שיסוד האיסור בפגיעה בזכות היוצרים הוא גניבת האינפורמציה. לפי”ז ברור שאמירת דברי תורה של אחר בשמו שלו היא ממש גניבת דעתו של אותו אחר. זהו איסור כלפי בעל החידושים, שיסודו גניבה של החידושים שהם מידע ששייך לו.

קריאת איגרת של אחר

שיקול דומה לזה של מהר”ם שיק, ואולי אף יותר מובהק ממנו, מצינו בתשובת חקקי-לב לר’ חיים פלאג’י (יו”ד סי’ מט), שדן באיסור לקרוא איגרת של הזולת. הוא סובר שאיסור זה קיים מדאורייתא עוד לפני חרם דרבנו גרשום, והחרם נועד רק לחזק את האיסור. בשאלת מקורו של האיסור, הוא מעלה את האפשרות שזהו איסור גניבת דעת. גם כאן, כל קורא יתמה: מה עניין גניבת דעת לכאן (בודאי אם הגדר הוא יצירת הכרת הטוב בחינם)? ואולי אם גדר האיסור היה רמייה גרידא, יש מקום כלשהו לדבריו, וגם זה בדוחק. אולם לעיל כבר דחינו את האפשרות הזו בהבנת איסור גניבת דעת. אלא שגם כאן נראה שחייבים להגיע להבנתנו בדין גניבת דעת, שזוהי גניבה של האינפורמציה. קריאת האיגרת של חבירו היא גניבת מידע אישי שהוא שלו. ולכן הקישור לדין גניבת דעת הוא ממש כפשוטו.[31]

מדברי הר”ח פלאג’י עולה עקרון כללי יותר: איסור הפגיעה בפרטיות של אדם, גם הוא יסודו באיסור גניבת דעת, שכן הפרטים האישיים של מישהו הם מידע ששייך לו בלבד. בכלל זה גם קריאת אגרתו של גוי, שכן אם יסוד האיסור הוא בגניבת דעת, הרי גניבת דעת נאסרה גם כלפי גוי, וכנזכר לעיל.

אמנם בדעת מהר”ם שיק עדיין יש מקום עיון, שהרי הוא עצמו חולק על בעל מחנה-חיים, וסובר שלא שייך גזל בזכויות על חידושי תורה, דהוי דבר שאין בו ממש. אם כן, לא ברור האיך שייכת בזה גניבה. ואולי באמת זהו רק גדר בדיני גזילה, אולם בהחלט גם לדעתו שייכת בעלות על דבר שאין בו ממש, כמו מידע. אמנם גזל אינו שייך ביחס לנדון זה, אך בהחלט יש מקום להגדיר ששייכת גניבתם של דברים כאלו.[32]

בפרקים הבאים נראה כמה התייחסויות, לאו דווקא הלכתיות, שמראות על היסוד של גניבת מידע כסוג של גניבה. שם גם יתבאר ביתר דיוק גדר הגניבה שבזה.

ה. זכות יוצר – בעלותו על האינפורמציה שלו

לאור כל האמור כאן, נראה שיש מקום לייסד את האיסור לפגוע בזכויות של יוצר על יצירתו בדין גניבת דעת. הרעיון שביצירה הוא מידע ששייך אישית ליוצר, כמו שכתבו כל הפוסקים הנ”ל. זה בודאי לא גרוע יותר מאשר מידע אישי שמצוי באיגרת. בנוסף לכך ראינו, שמי שלוקח מידע מבעליו נחשב גנב של אינפורמציה, ועובר משום גניבת דעת. לפי דברינו מתיישב פסקם של כל הפוסקים שהוזכרו לעיל, שהפוגע בזכויות יוצרים נחשב כגזלן ממש מן התורה (ויש לדון ביחס בין גניבה לגזל, ואכ”מ).

בין בשימוש במידע שבאיגרת ובין בפגיעה בזכויות יוצר לא מדובר בדווקא על שימוש במידע לשם עשיית רווח כספי. האיסור קיים בכל אופן, מעצם העובדה שהמידע השייך למישהו נגנב. לא מדובר על שוויו של המידע אלא על המידע עצמו, כאילו היה חפצא ממש. אמנם לעניין חובת הפיצוי עדיין יש לדון כמובן, וראה בזה להלן.

גם הפגיעה בזכויות יוצרים נחשבת כגניבת מידע. רקובר מביא בתחילת ספרו כמה מקורות להתייחסות כזו, לפחות במישור הלשוני.[33] למשל, בהקדמת ספר ההשלמה הוא מודיע לקוראיו שהוא הולך בדרך הרב המאור ז”ל, אולם לא כ’גונב את דבריו’. וכן באזהרה שנדפסה בספר תשובה-מאהבה:

למי שעיניו השע על דבר פשע, ויאמר שלך שלי רשע. וגם עליו דיבר ירמיה הנביא ע”ה בשם ה’: “על הנביאים נאם ה’ מגנבי דברי איש מאת רעהו” (ירמיה כג,ל).

אמנם אלו יכולים להתפרש כביטויים רטוריים גרידא, ולאו דווקא כקביעה מהותית, אולם גם סמנטיקה מצביעה באופן כלשהו על מהות.

בסוגיות תלמודיות שונות נראה שבאמת ישנה התייחסות לגונב רעיונות, או מידע ייחודי, כסוג של גנב. במחנה-חיים הנ”ל הביא ראייה מהגמ’ סנהדרין נט,א, שגוי שלמד תורה חייב מיתה. ומקשה הגמ’ מדוע זה לא נמנה במסגרת ז’ מצוות בני נח. ומתרצת (בתירוץ אחד), שזה כלול באיסור לגזול (“לנו ‘מורשה’, ולא להם”). מכאן למד שהפוגע בזכות יוצרים הוא ממש גזלן, וממילא הוא נפסל לכל דבר שגזלן ממון נפסל אליו.

ו. מידע ייחודי הוא נכס

הנצי”ב (משיב-דבר ח”א סי’ כד) מביא לכך ראיות מסוגיות אגדיות. הגמ’ בע”ז יט,א, וכן בעירובין נד,א, קובעת שהלומד תורה, תורתו קרויה תורה שלו; ומכאן מסיק הנצי”ב את העקרון ההלכתי של בעלות על חידושי תורה. על ראייה מדברי אגדה זו[34] ניתן להוסיף ראייה מגערתו של ר’ אליעזר הגדול בתלמידיו על שלא באו ללמוד ממנו (סנהד’ סח,א):

הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי. הרבה תורה למדתי ולא חסרתי מרבותיי אפילו ככלב המלקק מן הים. הרבה תורה לימדתי, ולא חסרוני תלמידיי אלא כמכחול בשפופרת…

לכאורה, הלומד ממישהו תורה אינו מחסר מן המלמד מאומה, ואם כן, מדוע מתואר הלימוד שלמד ר’ אליעזר מרבותיו כהחסרת מעט מן הידע שלהם? במה דומה הדבר להחסרת כמה טיפות מן הים שממנו מלקק הכלב? רש”י על אתר מתייחס לקושי הזה, ומסביר שכוונת ר’ אליעזר היא להפרש שיש בינו לבין רבותיו, שהפרש זה קטן כשיעור הטיפות אל מול הים. אולם פירוש זה נראה דחוק בלשון הגמרא.

אכן הדברים מתיישבים אם נטילת מידע נחשבת לחסרון, בין כשנעשה שלא ברשות (בגניבה) ובין ברשות. אמנם נכון ש’נר לאחד נר למאה’, והמידע עדיין מצוי גם אצל בעליו כמו קודם; אבל לאחר נטילת המידע (ברשות, או לא ברשות) הוא מצוי גם אצל הנוטל, ולא נותר לבעליו באופן יחידאי. למדנו, שרק מידע ייחודי הוא נכס, ופגיעה בייחודיות שלו אצל בעליו היא פגיעה בנכס זה, וזוהי גניבת דעת. כמובן, אין איסור כשהדבר נעשה ברצון הבעלים (כבלימודו של ר’ אליעזר), אולם כשהנטילה היא ללא רשות יש כאן גניבה או גזל.

ואולי זו גם כוונת רש”י שם, שכתב שהחוסר אצל הרב הוא בהפרש שקיים בינו לבין תלמידו. הפרש זה מצביע על כמות המידע שעדיין מצוי רק בידיו של הרב – המיידע היחידאי. רק מידע כזה נחשב כנכס. במינוחו של הנצי”ב הנ”ל ניתן לומר, שכשהתורה שניטלת ידועה לכל, זו כבר אינה תורתו של הלומד הזה אלא רכוש הרבים. ומכאן נסיק, שמידע מהווה נכס אך ורק אם הוא ייחודי לבעליו; אם הוא גלוי לכל, שוב אין איסור בנטילתו, שכן לא ניטל כאן משהו שיכול להיחשב כנכס. הדבר אמור הן במידע אישי, שבו עוסק הר”ח פלאג’י בחקקי-לב הנ”ל,[35] והן ביצירה שבה אנו עוסקים כאן. כשפרטי מידע אלו ידועים ברבים אין הם נחשבים נכס של בעליהם, ומותר לנטלם ללא רשות. אם כי עדיין יש מקום לדון בגודלה של הקבוצה אשר לה נתון מידע זה.[36]

מכל האמור בפרקים האחרונים נראה שניתן לחלץ מדין גניבת דעת יסוד של בעלות על מידע, שאל”כ לא היתה שייכת גניבה לגבי מידע. עוד נראה מכאן שלגבי זכויות על מידע שייכת גם גניבה (ואולי גזל), ולא רק בעלות בעלמא, וזה דלא כדעת בעל עמק-המשפט הנ”ל.[37] כלומר, מכאן ניתן להביא מקור לשני הרבדים הראשונים של הדיון בזכויות יוצרים. ברובד השלישי, זה שעוסק בחובת הפיצוי נדון בפרק ח.

ז. מידע הוא נכס בגלל שאינו צמוד לעצם מוחשי

לשם סגירת המעגל, נחזור לדיון שנערך לעיל בפרק ב ולמחלוקת בשאלה האם על פי ההלכה יש אפשרות לבעלות על יישויות מופשטות, והעלינו כמה אפשרויות לחלק בין יישויות מופשטות שקשורות לעצמים קונקרטיים-מוחשיים, לבין יישויות שקיימות בנפרד (כמו זכויות יוצרים). לאידך גיסא, ראינו גם חילוק בין יישויות מופשטות לבין זכויות ביצירה שבכלל אינה יכולה להיקרא יישות. סיימנו את הדיון בשאלה האם החלוקות הללו, שהן לכאורה אפשריות, אכן קיימות בהלכה, וחיפשנו מקור לכך.

לאור דברינו כאן, קיומו של המושג ‘גניבת דעת’ מלמד שגם אם אין בעלות על יישויות מופשטות, מכל מקום ‘מידע’ שונה משאר יישויות מופשטות, שעליו יש אפשרות של בעלות, וממילא גם של גזל. אנו מציעים הסבר לכך. לטענתנו, הסיבה לכך היא, שמידע הוא יישות שאינה קשורה לעצם קונקרטי, ולכן היא יכולה להיקנות כשלעצמה, כמו שנתבאר שם. העובדה שיצירה אינה יישות כלל כנראה תאפיין רק את בעלי העמדה שאין זכות ליוצר על יצירתו (חת”ס, רעק”א, מהרש”ם וסיעתם). אלו כנראה יסבירו אחרת את דין גניבת דעת (וכבר ראינו שייתכן שבהבנת דין זה נחלקו המפרשים), או שהם יחלקו על ההכללה שעשינו מאיסור גניבת דעת לפגיעה בזכויות יוצרים.[38]

לפי דברינו אין כל צורך להגיע לטענתו התמוהה של בעל עמק-המשפט (סוף סי’ טו) על כך שהרעיון של היצירה הוא פרי של המוח (שהוא עצמו עצם ממשי), ולכן הוא בר הקנאה. לדברינו דווקא העובדה שמידע הוא יישות אשר אינה קשורה לעצם קונקרטי, היא אשר מאפשרת להגדיר לגביו בעלות ואיסור גזל, וכמו שנתבאר.

ח. חובת הפיצוי

אולם אם תלינו את יסוד הבעלות על יצירה במושג ‘גניבת דעת’, הרי כשם שעל גניבת דעת אין בהלכה חובה לפצות את הנפגע, כך לכאורה גם בפגיעה בזכויות יוצרים לא תהיה חובה לפצות. אלא שיש לדון האם הפטור מפיצוי בגניבת דעת נובע מכך שאין לגניבה מסוג זה ערך ממוני, או שזה נגזר מכך שאין כאן גניבה במובן המשפטי המלא. לפי האפשרות הראשונה ניתן לומר, שבפגיעה בזכויות יוצרים יש חובת פיצוי, כי לזכויות אלו, לפחות במקרים מסויימים, יש ערך. אולם לפי האפשרות השנייה – אם אין כאן גניבה, אין לנו מקור ללמוד ממנו חובת פיצוי.

ראינו שכמה פוסקים למדו את חובת הפיצוי מחובת תשלומי הנאה. נבון במאמרו מסיק שעדיין הבעיה אינה פתורה, שכן חובת תשלומי הנאה קיימת רק אם נהנים מחפצים שמצויים בבעלותו של המהנה (ועי’ בעמק-המשפט ובמאמרו הנ”ל של הרז”נ גולדברג, סעיף יא, שהוכיחו שגם הנאה מהשקעה ממונית של הזולת מחייבת תשלום; אמנם ביצירה גם אין בהכרח השקעה ממונית). לפי דרכנו נאמר, שאם אכן ישנה בעלות על מידע, אזי גם אם אין כאן איסור משפטי מלא של גזל או גניבה, עדיין יש בו די כדי לבסס את חובת הפיצוי מכוח תשלומי הנאה שיחוייב בהם הנהנה ממנו.

עדיין ניתן היה להעלות את הטענה, שבפגיעה בזכויות היוצרים לא יכולה להיות חובת השבה, כמו בגזל או גניבה, שכן האינפורמציה עדיין מצויה גם אצל הבעלים המקורי שלה.[39] אלא שיש להביא בחשבון את הטענה שלמדנו מהדיון בסוגיית סנהדרין הנ”ל, שהמידע מהווה נכס אך ורק אם הוא יחידאי לבעליו. היחידאיות הזו באמת כבר אינה מצויה אצל בעליה, ועל כן יש מקום לחייב את הפוגע בזכות היוצרים בחובת השבה. גם אם בפועל לא ניתן להשיב לבעלים את היחידאיות של המידע, הרי זה כמי שגזל חפץ שכבר אינו מצוי בידו בעין, ועליו לפצות את הנגזל בכסף.[40]

ט. ההשלכות לתליית זכות היוצרים ב’גניבת דעת’

אין בדברינו כדי לענות על כל המצבים הקיימים בנטילת זכות יוצר. הרי יש מקום להבחין בין מעתיק קלטת, לבין מי שמפיץ אותה באופן מסחרי; בין מעתיק תוכנה מדיסקט שקנה כדין, למעתיק ללא דיסקט, או מדיסקט של המו”ל; בין מצב שהמו”ל כיסה את השקעתו או לא; בין מהדורה ראשונה ושנייה; בין יצירה חזותית (תמונה) או רעיונית; בין חידושי תורה ליצירה אחרת; בין מביא חידושי תורה לא בשם אומרם, או בשמו שלו (זכות מוסרית), לבין המשתמש בהם לשם רווח; בין יצירה חדשה ממש לבין הגהה או הערות על ספר קיים; בין העתקה באיכויות המקוריות לאיכויות פגומות; בין העתקת שיר אחד להעתקת כל הקסטה. כמו כן יש לדון האם יש איסור? האם חייב לשלם? האם יכול להוריש? האם יכול להקנות או להפיץ? מה דין העותק עצמו? וכדו’.

אולם יש בהצעתנו, בתליית הדבר במושג ‘גניבת דעת’, כדי להאיר כמה נקודות בסוגיית זכות היוצרים, ונעמוד עליהן בקצרה:

  1. ראשית, במישור הלמדני-עקרוני: הבעיות העקרוניות שעליהן מצביע נבון במאמרו, אינן קיימות לפי הצעתנו. אם כנים דברינו, ישנה אפשרות לבסס את זכויות היוצרים, כמו גם כל קניין רוחני אחר, בדיני דאורייתא.
  2. בעל עמק-המשפט (סי’ יא) מציין שקנייה וירושה של זכויות אינן יכולות להיעשות ללא נשיאתם על גבי חפץ ממשי. אך לדברינו יש מקום לומר שניתן לקנות זאת גם בלי החפץ הקונקרטי (וע”ש פוסקים שסוברים כך). הדבר נובע מטענתנו, שמה שצריך הקנאה אגב חפץ קונקרטי נכון רק ביישויות מופשטות ש’נישאות’ על גבי עצמים מוחשיים. בדבר זה תלויות המחלוקות לגבי ירושת זכויות יוצרים שאינן מודפסות ואינן קיימות באופן מוחשי אחר כלשהו (למשל חידושי תורה או רעיון משמיעה).
  3. לפי ראייתנו מסוגיית סנהדרין, רק מידע יחידאי נחשב בהלכה כנכס. אם כן, מידע שנתפרסם ברבים (להבדיל ממידע שנשלח למישהו באופן פרטי, כנדון בחקקי-לב הנ”ל) נראה שלא יהיה איסור ליטול אותו ולעשות בו שימוש, אא”כ הדבר הותנה בעת הפירסום (או שישנה הערכה מכללא שהבעלים מתנה כן). לאחר פרסומו ברבים המידע כבר לא מהווה נכסו של ממציאו.

כמובן, יש מקום לדון באבחנה בין ‘מגלה’ לבין ‘ממציא’. המגלה חושף חוקי טבע, וקשה לאסור שימוש טכנולוגי או עיוני בחוקי טבע שמישהו גילה מדין גניבת דעת. אבל ממציא יצר יצירה חדשה בעולם, והיא נחשבת להיות רכושו.

  1. בפרק ו ראינו שקיימת חובת השבה גם על יחידאיות של מידע, הנחשבת אף היא ל’נכס’. אם אכן היחידאיות של המידע היא הנכס שנפגע, אזי יש חובת השבה כמו בגזל וגניבה ממוניים, ולא רק חיוב תשלומי הנאה (שיכול גם הוא להיות קיים). לפי זה, כשישנה אפשרות להשיב את היחידאיות של המידע לבעליו המקורי נראה שבהחלט יש לעשות כן. למשל, כשמצוי בידי המעתיק דיסק, או ספר מודפס במהדורה משלו, עליו להשמיד אותם, או לפחות למחוק מהם את האינפורמציה. תשלום הפיצוי הוא רק אמצעי השבה, וזאת רק אם אין דרך מעשית להשיב את היחידאיות לבעליה. ועי’ בעמק-המשפט כח,סו-ע שדן בסוגיא זו, והעלה שאינו יכול לכופו להחזיר או להשמיד את הקלטת. הנחתו היא שהאיסור וחיוב התשלום הוא מדין נהנה. ולדברינו נראה דזה אינו.
  2. מעבר לכך: אם אכן התשלום הוא מדין נהנה, אזי בכל מקרה שבו עוסקים יש לדון האם הנפגע חסר, שאל”כ הפוגע אינו חייב לשלם. מסיבה זו מגיע בעל עמק-המשפט לשימוש בדין ‘משתרשי’, שמחייב בתשלום גם ללא חיסרון.[41] אולם אם אכן החיוב הוא מדין השבה, כמו בגזל רגיל, אזי יש חיוב תשלום גם אם הנפגע אינו חסר, שכן הוא חסר את היחידאיות של המידע.
  3. ממילא ברור שהדבר יכול להשפיע גם על השומא שקובעת כמה לשלם. לפי דברינו, השומא היא לפי ערך היחידאיות של המידע (אף שהדבר אינו פשוט לשום זאת), ולא לפי ההפסד הקונקרטי. ועי’ בעמק-המשפט בחלק השלישי, שדן באורך בשומת התשלום בציורים השונים.

[1].    ראה על כך בהרחבה בספרו של פרופ’ נחום רקובר זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ”א (להלן: רקובר). וכן בספרו של הרב יעקב אברהם כהן זכויות יוצרים, שהוא כרך ד’ מתוך סדרת חיבוריו עמק-המשפט. לסקירה תמציתית של הבעיות המהותיות בנושא ולמראי מקומות נוספים ראה מאמרו של חיים נבון, ‘זכויות יוצרים בהלכה’, צהר ז, קיץ תשס”א (להלן: נבון). להלן יוזכרו כמה מראי מקומות נוספים.

[2].    ראה, למשל, אצל רקובר. נראה שבעל עמק-המשפט אינו מבחין באופן חד בין שתי אלו.

[3].    היה מקום להעלות שיקול שגם אם אין מקור ברור – לא בתורה ולא בדברי חז”ל – לעקרון הבעלות על זכות יוצרים, וגם אם אין סמכות בידינו לדרוש דרשות מן הכתובים ולתקן תקנות חדשות, עדיין יש מקום לסברה שאילו היו חז”ל חיים בעולם שבו השאלה היתה רלוונטית (למשל כיום), הם עצמם היו אוסרים זאת (כך משתמע מדברי בעל שואל-ומשיב והרי”ש אלישיב, שדבריהם יובאו להלן סוף פרק א). סברה מעין זו הובאה בשו”ת אגרות-משה או”ח ח”ד סי’ ס, לגבי שימוש בשעון שבת לצורך הפעלת מכשירים חשמליים – אילו היה הדבר בזמן התנאים והאמוראים, היו הם אוסרים זאת, כשם שאסרו אמירה לנכרי. מהשוואה זו יש ללמוד שיתכן שהדבר היה נאסר אף מדאורייתא! שכן בבית-יוסף (או”ח סוף סי’ רמד) מובא בשם הסמ”ג (לאוין עה) שאמירה לנכרי אסורה מן התורה (“לא ייעשה כל מלאכה”). עדיין יש מקום להתלבטות, האם כוונת בעל אג”מ היא שאיסור הפעלה אוטומטית (שעון שבת) נכלל באיסור אמירה לנכרי ויש בו משום הרחבת האיסור, או שזוהי דרשה חדשה נוספת מאותו פסוק. להלן, בהמשך מאמרנו זה נציע שאיסור הפגיעה בזכויות יוצרים נובע מאיסור גניבת דעת, וגם בנוגע לכך יש מקום להתלבט: גם אם איסור הפגיעה בזכויות היוצרים כלול באיסור גניבת דעת כפי שהוא מוגדר כיום, אפשר שאילו חיו חז”ל בזמננו היו מכילים את איסור הפגיעה באיסור גניבת דעת, ואולי דורשים דרשה חדשה מהפסוק “לא תגנובו” – אל תפגעו בזכויות יוצר של אחר.

מאידך גיסא, יש הטוענים שדווקא משום שאין מקור נאמן בחז”ל לאסור פגיעה בזכויות יוצר, וכל האיסור שאוב רק מתרבות הגויים, ממילא ברור שאין בכך כל איסור. ראה אצל נבון (בעיקר סביב הערה 11), ואצל רקובר בעמ’ 91, שהביאו את הרב מונק בשו”ת פאת-שדך, סי’ קנח, שהיתר זה פשוט כביעתא בכותחא (כך!).

[4].    במאמרו ‘זכות יוצרים’, תחומין ו, תשמ”ה, עמ’ 179.

[5].    עמד על כך בתשובות פרשת-מרדכי (בנעט) חו”מ סי’ ז, ועוד. יש שהגדירו שלעניין זכויות יוצרים ה’מדינה’ היא כל העולם כולו, אולם דומה כי זוהי הגדרה פורמלית שאינה עונה על הבעיה המהותית.

[6].    הרז”נ גולדברג, במאמרו ‘העתקה מקסטה ללא רשות הבעלים’ (תחומין ו, תשמ”ה, עמ’ 207-185), מרחיב את האפשרות להשתמש ביסוד תשלומי ההנאה. ראה על כך גם במאמרו הנ”ל של חיים נבון, ובעמק-המשפט.

[7].    ראה מאמרו הנ”ל של הרז”נ סעיף יא.

[8].    יש מקום להבחין בין ידע ייחודי להמצאה, ולהלן נעיר על כך מעט. לעניין זה ראה עמק-המשפט. להלן נראה גם התייחסות של הפוסקים למידת החידוש שביצירה הנדונה.

[9].    ראה, למשל, מאמרו של הרב בר-אילן תחומין ז, תשמ”ו, עמ’ 367-360, ואצל נבון.

[10].  הדיון כאן הוא הלכתי עקרוני. ניתן לראות איסור בפגיעה בזכויות היוצר מדינא דמלכותא, או מהסכמת האומנים, סיטומתא וכדו’. ענייננו כאן הוא בהסתכלות הלכתית עקרונית אודות זכויותיו של יוצר על יצירתו, אפילו אם הוא והמשתמש ביצירתו חיים שניהם על אי בודד.

[11].  ולשיטתם צ”ב דברי הפוסקים שדנו לאסור פגיעה בזכויות יוצרים של מחברי ספרים בחרמות ותקנות וכדו’ (ובהם רעק”א והחת”ס ומהרש”ם ועוד). וראה בעמק-המשפט סי’ כ, שהביא מהרב ווזנר, שביאר שכוונתם רק לספרים שאין בהם חידוש יצירתי. וזה דוחק גדול בלשונם, כמו שנתבאר שם.

[12].  נראה מלשונם שאין הכוונה לעגן את הדין עצמו בדינא דמלכותא, שכן לעניין זה מה שקובע הוא החוק במדינה הנדונה בלבד. נראה שהם מתכוונים להביא ראיה לסברתם מהמקובל בכל מערכות המשפט בעולם, ולהסיק מכך לגבי גישת ההלכה עצמה. בעל שו”ת פאת-השדה (ראה לעיל הע’ 3) זועק על כך מרה, ורואה בכך שאיבה מוטעית מחוקות הגויים ונימוסי האומות.

[13].  לענ”ד בעל עמק-המשפט במח”כ הפריז מעט בזה. קביעה זו תלויה בהבנות השונות בסוגיות רבות ומורכבות, כמו: דבר שלא בא לעולם, קניין פירות, שכירות, קניין דברים והתחייבות, ועוד ועוד. מכמה וכמה ראשונים ואחרונים עולה שהבעיה היא הבעלות, ולא רק החלת הקניין. סוגיית שיור, שבה הוא דן בהרחבה, היא רק אחת מהסוגיות הרלוונטיות. אמנם מתשובת הרשב”א לגבי שיור שמובאת שם, ומעוד כמה ראשונים שם, אכן מוכח כדבריו; אולם קשה להניח שכולי עלמא יודו לזה, ובפרט שאין לכך מקור בסוגיית הגמרא עצמה (אפילו מלשון הרשב”א עצמו נראה שהוא מעלה זאת כסברא שלו עצמו). ראה על כך גם במפרשים בסוגיית שיור (ב”ב דפים סג וקמח), ובטושו”ע ונו”כ חו”מ רט,ו וריד,ה.

נביא כאן רק דוגמא אחת מיני כמה וכמה. בעל נתיבות-המשפט רעו,ד (שהובא גם אצלו בסי’ כד) כתב, שאם יש לאדם בעלות על דבר שיש בו ממש, אזי פשיטא שהוא יכול גם להוריש אותו, שכן אין סברא לומר שלאחר מותו זה יהפוך להפקר. ולפי”ז במחלוקת הראשונים לגבי הורשת אוויר שמעל חצר או בית (המרדכי ובעל העיטור שהובאו ברמ”א שם סוברים שמורישים את האוויר, והר”ן סובר שלא), שבה רוב הראשונים נוקטים שאי אפשר להוריש אויר דאין בו ממש, משמע שאין בזה כלל בעלות, שאל”כ לדברי נתיה”מ היה ניתן גם להוריש זאת. כן נראית קצת גם כוונת מהר”ם שיק במחלוקתו עם בעל מחנה-חיים (ראה עמק-המשפט סי’ כד). אמנם להלן, ריש פרק ד, כשנדבר על שיטת המהר”ם שיק בגניבת דעת, נראה שקשה להבין אותו כך.

עוד יש להעיר מסיעת הפוסקים הסוברים שאין בעלות על יצירה (ובהם חת”ס, רעק”א ומהרש”ם ועוד, הובאו כולם בעמק-המשפט סי’ יז-כג), והוא פירש שכוונתם היא רק על חיבורים שאין בהם יצירה של ממש; אולם פשט דבריהם מורה שהבעיה היא בכל דבר שאין בו ממש. אמנם ייתכן שכוונתם רק לדברי תורה, שלגביהם כתבו כמה פוסקים שיש חיוב למסרם לציבור, ולכן רק בהם אין בעלות. ולפי”ז אין ללמוד מכאן לשאר קניינים רוחניים ביצירות חולין. אמנם עי’ בעמק-המשפט כ,רנז והלאה, שהוא עצמו דוחה זאת.

[14].  וראה בזה גם במאמרו הנ”ל של הרז”נ גולדברג, ובתגובתו הנ”ל של הרב בר-אילן.

[15].  אם אכן ישנה אפשרות לבעלות על יישויות כאלו, קשה לראות מדוע אין גמירות דעת להחיל את הבעלות, ובודאי קשה לומר שאין בהלכה מעשה קניין שמוגדר עבורן. על כן חילוקו של עמק-המשפט הוא קשה בסברא, ובוודאי קשה יותר לומר שיסוד מחודש זה מוסכם לכולי עלמא (כטענתו הנ”ל).

[16].  ראה, למשל, בציטוט לעיל מהרב ווזנר, באגרות-משה או”ח ח”ד סי’ מ ס”ק יט, ובשדי-חמד מערכת האלף שיורי-הפאה כלל לה, ובמחנה-חיים שהובא בשד”ח שם ועוד. ראה גם מגן-אברהם קנו,ב, רעק”א ושערי-תשובה שם, בשם התנחומא, מקרא ד’אל תגזול דל’. הדבר מובא בהסכמה לספר ‘הבחור’, שמובאת ע”י רבים כמקור הראשון לאיסור פגיעה בזכויות יוצרים, שהמדפיס ללא רשות גוזל. ראה אצל רקובר עמ’ 130.

[17].  הוא טוען שיסוד איסור נהנה הוא משום גזל. ועי’ במאמרו הנ”ל של הרז”נ גולדברג (תחומין ו, יב1/) שהוכיח (לפחות לגבי חיוב התשלום) לא כן. ממילא הדרא קושייתנו על בעל עמק-המשפט לדוכתא.

[18].  וראה מחלוקת מהר”ם שיק, מחנה-חיים ושדי-חמד שהובאה בעמק-המשפט סי’ כד. ולדברינו א”ש היטב.

[19].  ראה אבני-מילואים תשובה כא, קהילות-יעקב נדרים סי’ מד. להלן נעיר שהבנה כזו מוכרחת בדעת השדי-חמד הנ”ל במה שחולק על מהר”ם שיק.

[20].  בעמק-המשפט סי’ כג כתב חילוק זה, כדי לבאר בכך את דעות החולקים שסוברים שאין בעלות על יצירה.

[21].  לסקירה מפורטת ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך ‘גניבת דעת’.

[22].  ראה באנציקלופדיה תלמודית שם הערה 12, ובמהדיר לריטב”א שם הערה 258.

[23].  אמנם כבר העירו כמה פוסקים (ראה באנציקלופדיה תלמודית שם) שגניבת דעת שייכת בעיקר כאשר המוכר דורש מחיר ריאלי עבור הסחורה. כלומר, הוא מוכר חפץ עם פגם, אולם לוקח עבורו את המחיר הנמוך של חפץ פגום. אם הוא היה גובה מחיר של חפץ לא פגום, יש כאן אונאה, ואולי גזל ממש. ולפי”ז אפשר היה לומר שגם כאן ישנו עניין של גניבת הכרת הטוב, שהרי הקונה מקבל חפץ שהוא חושב אותו לחפץ שלם במחיר מוזל, וממילא נוצרת אצלו הכרת הטוב. אולם מעבר לכך שלא משמע כן בפוסקים, הרי נראה בבירור שגם כאשר יש אונאה יש איסור גניבת דעת, אף שבזה לא שייך כלל הכרת הטוב.

[24].  כפי שנראה להלן, בזה שונה גניבת דעת משקר – כל אמירת דבר שאינו נכון היא שקר, אבל היא הופכת לגניבת דעת רק כאשר המידע “שייך” או “מגיע” למי שמסתירים אותו ממנו.

[25].  לפי דברינו, ההגדרה של רש”י לגניבת דעת כנטילת הכרת הטוב בחינם, יכולה להוות דוגמא אפשרית (אך לא הכרחית) לגניבת אינפורמציה רלוונטית. ואולי אכן נגנבת כאן הכרת הטוב עצמה, אולם זוהי דוגמא לגניבה של ‘דעת’ של האדם. גם גניבת אינפורמציה וגם גניבת הכרת הטוב הן דוגמאות לגניבה של דעת.

[26].  יש לשים לב שהריטב”א אינו מוטרד מעצם הקשר המהותי בין גניבת דעת לגניבה רגילה, אלא רק מהעובדה שגניבה רגילה ביחס לגוי שנויה במחלוקת, בעוד שגניבת דעת לכולי עלמא אסורה גם מגוי. זה גופא מורה כדברינו לעיל, שהריטב”א רואה בגניבת דעת יסוד של גניבה – גניבת דעתו של הזולת. וזה לשיטתו שראינו לעיל, שלומדים את איסור גניבת דעת בדרשה גמורה מ’לא תגנבו’.

[27].  היה מקום לומר שאין כלל איסור, רק שלא מתקיים דין ‘לכם’, אך הר”ש שקאפ לא פירש כן.

[28].  בס’ בני-יששכר, דרך-פקודיך ל”ת לו, חלק המחשבה אות ד, כתב שאמירת חידושי תורה של מישהו אחר בשמי שלי (פגיעה בזכות יוצרים מוסרית) היא גניבת נפש (לפחות כשעושה כן לשם כבוד או ממון). על נושא זה ראה עוד מאמרו של הר”ש ישראלי בתחומין ד, תשמ”ג, עמ’ 360-354. תליית הדבר בגניבת נפש מעצימה את היחס שבין גניבת דעת לבין ענייני גניבה.

[29].  שקר שאינו גניבת דעת יהיה כשאדם משקר במידע שאינו ‘שייך’ לשני, כלומר מידע שהוא אינו זכאי בהכרח לדעת אותו.

[30].  ראה לעיל הערה 18.

[31].  עיין שם היטב בלשונו, שמוכח כדברינו. וראה גם לשון אבן-עזרא בראשית לא,כ ועוד.

[32].  זו ראיה להבנת בעל עמק-המשפט בדעת מהר”ם שיק שהוזכרה לעיל, שבעלות שייכת גם ברעיונות, ומחלוקתו עם בעל מחנה-חיים נסובה רק על האפשרות לגזול רעיונות.

[33].  ראה שם בשער הראשון פרק שני, ובעיקר בהערות 9-8. ראה שם בהמשך, שדן בשאלה האם הגדרה זו רלוונטית גם כשהאדם אינו מציין את שם המחדש, או רק כשהוא מייחס את הדברים לעצמו.

[34].  דומני שכאן האגדה משיחה לפי תומה, וזהו גילוי מילתא של התייחסות חכמים לנטילת אינפורמציה, ולא ילפותא ישירה. על כן דומה בעיניי שכאן אין מניעה ללמוד הלכה מדברי אגדה.

[35].  כך לגבי סוד אישי שידוע באפי תלתא, שלעניין כמה נדונים הלכתיים אינו נכלל בגדר סוד. ראה למשל חפץ חיים הל’ רכילות סוף כלל ט’ והל’ לשון הרע סוף כלל ב’.

[36].  ככל שהמידע מצוי אצל פחות אנשים הוא ‘שווה’ יותר. אמנם זה רק לעניין סכום הפיצוי, אולם לעניין האיסור יש לדון בזה. מעניין שגם כאן ניתן לראות אנלוגיה לדין אפי תלתא בלה”ר וגילוי סוד. ראה דברי הרשב”ם הידועים בב”ב ל”ט רע”ב ובתוס’ שם, ובמפרשים, לגבי השאלה שידיעתם של כמה אנשים הופכת את המידע למידע גלוי שאינו סוד שמותר בגילוי. ובח”ח נמי דן בזה בדין אפי תלתא, והדברים עתיקים.

[37].  יש לדון האם זהו מזיק או גזלן. שאלה זו נוגעת ליחס בין גזל להיזק, ואכ”מ.

[38].  ראה לעיל הערה 3.

[39].  וכן כתב השד”ח הנ”ל, להבחין בין קול של שופר, שבו אין גזל כי ניתן להשיב את השופר, לבין זכויות בחידושי תורה, שלא ניתן להשיב מאומה.

[40].  אם נעגן זאת בדין מזיק, ולא בדין גזלן או גנב, הדבר יובן ביתר קלות, גם לצד שהמידע עצמו הוא הנכס. לפי זה המידע ניזוק ולא נגנב. ולדברינו, שהנכס הוא היחידאיות של המידע, ניתן בהחלט להבחין זאת כגניבה או גזל, ולאו דווקא כהיזק. ראה לעיל הערה 37.

[41].  יש להעיר שגם חידוש זה של ה”ר שמעון שקאפ ושל קצות-החושן כלל וכלל אינו מוסכם. אמנם עי’ בעמק-המשפט סי’ כח, שדן האם ניתן לחייב מדין ‘ממוני גבך’, שהוא חזק יותר מדין ‘משתרשי’.

השאר תגובה