דרש ופשט ודרש, אי אתה דורש אלא כעין הפשט

בס"ד

ממדבר מתנה – תשס”ד

א.

בברכת יעקב אבינו ליהודה מופיע הפסוק:

חכלילי עינים מיין ולבן שיניים מחלב.

הגמ' בכתובות קי"א ע"ב דורשת את הפסוק כך:

ושמא תאמר אין בו [ביין של גפני א"י] טעם? ת"ל 'חכלילי עינים מיין' – כל חיך שטועמו אומר לי לי. ושמא תאמר לנערים יפה ולזקנים אינו יפה? ת"ל 'ולבן שינים מחלב' – אל תקרי לבן שינים אלא לבן שנים.

זהו דרש הכתוב. לאחר מכן הגמרא שואלת מהו הפשט בפסוק, ומסבירה:

פשטיה דקרא במאי כתיב? כי אתא רב דימי [שהיה נוסע הרבה מא"י לבבל וחזרה] אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה ריבונו של עולם רמוז בעיניך דבסים מחמרא [רש"י: חוך לי בעינים שלך, וטוב לי מיין כשתראני פנים צהובות ושוחקות] ואחוי לי שיניך דבסים מחלבא [אף זו לשון שחוק, שהשוחק שיניו נגלין].

מסייע ליה לר' יוחנן, דאמר ר' יוחנן: טוב המלבין שינים לחברו [=מראה לו פנים שוחקות] יותר ממשקהו חלב, שנאמר: 'ולבן שינים מחלב', אל תקרי 'לבן שינים' אלא 'לבון שינים'.

וכבר הקשו המפרשים, מדוע הגמ', שמחפשת את הפשט בפסוק, מציעה הצעה כה דרשנית באופייה?  איזה מין 'פשט' נאמר כאן? במה הוא שונה מהפירוש הקודם בגמ' שמכונה 'דרש'?

בעל 'תורה תמימה' על אתר (וכן הוא בח"א למהרש"א שם) מסביר שכאן מדובר על פשט ודרש במילים, ולא במשמעות הפסוק כולו. הפירוש הראשון, המדרשי, מסרס את המילים. הפירוש השני, הפשטי, מסביר את המילים במשמעותן הפשוטה יותר. הוא מביא שבמסכת חולין מצאנו שני מקרים נוספים בעלי אופי דומה.

במשלי כ"ג מופיע הפסוק הבא:

כי תשב ללחום את מושל, בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה.

הגמ' בחולין ו' ע"א שואלת: 'פשטיה דקרא במאי כתיב?', ועונה: בתלמיד היושב לפני רבו, שאם יודע שכשישאל אותו יקבל ממנו טעם הדין אזי עליו לשאול, ואם יודע שלא יענה לו עליו להתחזק ביצרו ולא לשאול (=לשים סכין בלועו). ואם הוא רוצה לשאול לטעם הדבר (=בעל נפש) עליו לפרוש מרבו זה.

וכן לגבי הפסוק במשלי כ"ה:

מעדה בגד ביום קרה חומץ על נתר ושר בשירים על לב רע.

גם כאן הגמ' בחולין קל"ג ע"א שואלת: 'ופשטיה דקרא במאי כתיב?', ועונה: בשונה לתלמיד שאינו הגון.

אמנם נראה כי הסברו של בעל ה'תורה תמימה' אינו מעלה ארוכה למכתנו, דסו"ס פשט (!) הגמ' הוא שמחפשים את פשט הפסוק, ולא את פשט המילים. אם כן, אנו עדיין נותרים עם השאלה: מהו הפשט בפסוק? מעבר לכך, לא ברור מדוע הפשט בגמ' נחשב כפשט במילים, והרי גם במסגרתו מופיע 'אל תקרי' שמסרס את המילים שבכתוב.

על כן ננסה להבין את היחס בין שני הפירושים שבגמ' באופן שונה מעט. נקדים ונציין שמבנה דומה לזה מופיע בעוד שלושה מקומות בש"ס:

לגבי הפסוק בשמות כ"ז:

ארך החצר מאה באמה ורחב חמישים בחמישים.

שואלת הגמ' בעירובין כ"ג ע"ב: 'פשטיה דקרא במאי כתיב?', ועונה: העמד משכן על שפת חמישים כדי שיהיה חמישים אמה לפניו ועשרים אמה לכל רוח ורוח.

וכן לגבי הפסוק בדברים י"ג:

כי יסיתך אחיך בן אמך.

לגביו הגמ' קידושין פ' ע"ב שואלת: 'פשטיה דקרא במאי כתיב?', ועונה: לא מבעיא קאמר. לא מבעיא בן אב דסני ליה [שממעט בירושתו] ועייץ ליה עצות רעות. אלא אפילו בן אם דלא סני ליה, אימא צייתי ליה, קמ"ל.

וכן לגבי הפסוק בתהילים ל"ו:

            צדקתך כהררי א-ל ומשפטיך תהום רבה.

שואלת הגמ' בערכין ח' ע"ב: 'פשטיה דקרא במאי כתיב?', ונחלקו אמוראים האם הכוונה שאלמלא שצדקתו כהררים מי יוכל לעמוד במשפטיו שהם תהום רבה, או שצדקתו כהררים מפני שמשפטיו תהום רבה, וע"ש במאי פליגי.

הצד השווה לשלושת המקומות הללו, כמו גם לשני הקודמים, הוא שישנה בעיה בקריאה הפשוטה (ה'פשט' לכאורה) של הפסוק. לפעמים הבעיה היא בסברא, כמו במקרה של 'צדקתך צדק', ששם ישנה לכאורה סתירה בין שני חלקי הפסוק, או במקרה של 'כי יסיתך', ששם לא ברור מדוע מדובר דווקא על אח בן אם ולא בן אב (כמבואר שם בגמ'). לפעמים המילים של הפסוק אינן מובנות, או לפחות קישורן זו לזו, כמו במקרה של 'ארך החצר'.

על כן, בכל המקרים הללו הגמ' מנסה לברר מהו ה'פשט' בפסוק. בכל המקרים הללו, ה'פשט' לכאורה אינו מספק, ועל כן הגמ' מניחה שהוא איננו באמת הפשט האמיתי של הפסוק. ישנם מקרים שהגמ' מוצאת פשט ממש, קרוב למה שהיינו מכנים 'פשוטו של מקרא', והוא אכן מספק. זהו המצב בשלושת המקרים האחרונים. אולם בשלושת המקרים הראשונים נראה שקשה להתייחס לפירוש המוצע בגמ' כאל פירוש על דרך הפשט. מאידך, במקרים אלו לא ברור האם בכלל יש לפסוק זה משמעות מילולית ממש (פשטית, לכאורה).

כאמור, הבעיות בפסוקים דלעיל מתחלקות לשני סוגים: הבעייה בפסוק דידן, וכן בשתי הסוגיות המקבילות במסכת חולין, ובדוגמא מעירובין, היא הבעייה מן הסוג השני: כלל לא ברור קישורן של המילים זו לזו. לעומת זאת, הבעייה בשני המקרים האחרונים היא בעייה שבסברא.

הפתרונות לבעיות הללו נחלקים גם הם לשני סוגים: יש פתרונות שמוצאים בכל זאת פירוש סביר לפסוקים על דרך הפשט, ויש פתרונות שבהם, מחוסר ברירה, הדרש הופך להיות הפשט.[1]

אם נחזור לפסוק דידן, נראה שהבעייה נעוצה בחוסר הבנה של קישור המילים (ואפילו של משמעות המילים הבודדות כשלעצמן), והפתרון המוצע הוא שהדרש הופך להיות פשט הפסוק. זה אינו הפשט המילולי (המכונה: 'פשוטו כמשמעו'), אולם זה בהחלט יכול להיחשב כפירוש הפשוט בפסוק.

ב.

מקובלנו שיש לתורה שבעים פנים. עוד מקובלנו שיש לנו לפרש את התורה בארבעה רבדים שונים במקביל: פשט, רמז, דרש וסוד. כאן אנו רואים מקרים שבהם הגמ' טוענת שאין פשט לפסוק אלא רק דרש. ישנן דוגמאות נוספות לכך.

  1. בתחילת פירוש הרמב"ן לבראשית, הוא כותב שלפסוקי הבריאה אין פשט אלא רק סוד, ובלשונו:

מפני שמעשה בראשית סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא ייוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבים להסתיר אותו…

עקב הקשיים בפשט, והקשיים בתיאור פשוט של תהליכי הבריאה, שמעצם מהותה אינה יכולה להיות מתוארת באופן מלא בשפתם של הנבראים, אנו בוחרים את הסוד כאלטרנטיבה לפשט.[2]

  1. דכירנא, דכד הוינא טליא חזינא בב"י יו"ד סי' רכ"ח (וראה מנוחת אהבה ח"ב עמ' של"ב הערה 67), וכך ידוע גם בשם החזו"א, שעדיף לדחוק בלשון מאשר לדחוק בסברא. גם כאן הפירוש ה'דרשי', המסתדר טוב יותר עם הסברא, מוצע כאלטרנטיבה לפשט.
  2. שו"ר ברשב"א חולין ג' ע"ב ד"ה 'וכוהלי' (הביאו גם ב'כללי הגמרא' לר' יוסף קארו סי' תקע"ב), שכ' שעדיף להעמיד משנה כמי שקשה עליו הלשון מאשר כמי שקשה עליו מדינא, ע"ש היטב.
  3. רש"י שמכריז על עצמו כפשטן שמגמתו היא פרשנות פשטית, לפעמים מוצא לנכון להביא בפירושו מדרש חז"ל. מצב כזה מצביע על קושי שקיים בפשט, ועל כן מחליט רש"י שהדרש הוא הוא הפשט האמיתי.

בכל המקרים הללו אנו מוצאים שההחלטה על הפירוש הסביר אינה החלטה על פי הפשט הלשוני (='פשוטו כמשמעו') אלא עפ"י הפשט המתבקש בסברא או מדינא (=פשוטו לא כמשמעו).[3]

ג.

מצבים אלו מעוררים כמה שאלות.

  1. כמעט בכל המקומות הללו מצינו פירוש על דרך הפשט לרש"י ושאר הראשונים. אם כן, לא ברור איך הגמ' לא מצאה את הפירוש הזה כקביל? וקשה גם ההיפך: אם הגמ' לא מצאה פשט ברור יותר, איך הראשונים מרשים לעצמם לפרש כך את הפסוק?
  2. ועוד יש לעיין, כשדוחקים הלשון ולא הסברא, עלינו לשאול את עצמנו מהי הסיבה שנקט הכותב במקום זה בלשון דחוקה?

יש לשים לב ששאלה זו אינה זהה לשאלה האם יש פשט פשוט יותר (כמשמעו). כאן אנו שואלים את עצמנו, לאחר שהגענו למסקנה שאכן זהו הפשט הפשוט ביותר לפסוקים, בכל זאת, מדוע הכותב בחר בדרך כה בלתי סבירה להביע את כוונתו זו?

לכאורה מוכח מכאן שבכל מקום שאנו מאמצים אופני פירוש שאינם כמשמעם, אנו גם צריכים להניח במובלע שישנם גורמים נוספים לסידור הלשון שאותה אנו מנסים לבאר. בדרך הכלל ההנחה היא שהגורם היחידי לבחירת ניסוח הוא הרצון להעביר את המסר. אולם כאן אנו פוגשים מצבים שבהם אמנם ניתן להבין את המסר, אולם אם אכן זה היה המסר, הכותב יכול היה להעביר אותו בצורה פשוטה יותר. זו עצמה פירכא על הטענה שמה שמצאנו הוא אכן הפירוש הפשוט, ואליו התכוין הכותב, אלא אם נסיק שישנם גורמים נוספים לכך שהכותב בחר דווקא בצורת כתיבה כזו.

אמנם בלשון התורה ניתן להבין שישנם שיקולים נוספים לסידור המילים, כמו שיקולי סוד, למשל. גם בלשון המשנה (חסורי מחסרא וכדו') כותבים הגר"א והאר"י שסידור המילים נגזר גם משיקולי סוד, וכנ"ל. אולם במקום שאין הסבר מספיק לשיקולים נוספים בניסוח (גם שיקולי חריזה ואסתטיקה בשירה יכולים להוות סיבה מספיקה לכך), נראה שאין כל הצדקה לפרש את הטכסט הנדון על דרך שאינה פשטית. במצבים כאלה, לכל היותר ניתן להיוותר בצ"ע.

העולה מכל האמור הוא שהמידה 'דרש ופשט ודרש – אי אתה דורש אלא כעין הפשט', היא בהחלט מידה בפירוש התורה, אולם היא אינה ניתנת להעתקה פשוטה (!) למקומות אחרים.

ד.

עד כאן עסקנו בצורה. נסיים בהערה שנוגעת למהות (החומר) של ה'פשט' בפסוק דידן.

הגמ' אומרת שעדיף להראות פנים שוחקות לחבר, יותר מאשר להאכילו ולתת לו כל מיני דברים. דוגמא ידועה לעיקרון זה מובאת בפ"ק דקידושין (ל"א ע"א):

תני אבימי בריה דרבי אבהו: יש מאכיל לאביו פסיוני [=עוף חשוב ושמן, מין שליו שירד במדבר] וטורדו מן העולם [=שנענש עליו שמראה לו צרות עין על סעודתו]. ויש מטחינו בריחיים ומביאו לחיי העולם הבא [=שמכבדו בדברו דברים טובים ונחומים והמלאכה מטיל עליו בלשון רכה מראה לו צורך השעה שאינן יכולים להתפרנס אלא ביגיעה זו].

וברש"י שם מביא שני מעשים מהירושלמי, שהם כנראה המקור למימרא זו, וז"ל:

מעשה באחד שהיה מאכיל לאביו פסיוני. פעם אחת אמר לו אביו: מאין לך כל אלה? אמר לו: סבא, מה איכפת לך, טחון ואכול (כלומר, לעוס ואכול. הראה לו שקשה לו).

ושוב מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים, והיה לו אב זקן, ושלח המלך בשביל אביו לבוא לעבודת המלך. אמר לו בנו: אבא, טחון, ואני אלך תחתיך לעבודת המלך שאין לה קצבה.

זהו, כמובן, פשט פשוט להפליא. אין בו כל אלמנט מדרשי. אם כן, האם ניתן לומר בכל זאת שהפירוש שהגמ' מציעה לפסוק דידן הוא כן על דרך הפשט?…

שבת סג ע"א:

משנה. לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת, ולא בתריס, ולא באלה, ולא ברומח, ואם יצא – חייב חטאת. רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו, וחכמים אומרים: אינן אלא לגנאי, שנאמר: +ישעיהו ב+ וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. בירית – טהורה, ויוצאין בה בשבת. כבלים – טמאים, ואין יוצאין בהן בשבת.

גמרא. מאי באלה? – קולפא.

רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו. תניא, אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן: לפי שאינן צריכין, שנאמר +ישעיהו ב+ לא ישא גוי אל גוי חרב – ותהוי לנוי בעלמא! – אמר אביי: מידי דהוה אשרגא בטיהרא, ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד, שנאמר +דברים טו+ כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. מסייע ליה לרבי חייא בר אבא, דאמר רבי חייא בר אבא: כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל לעולם הבא – +ישעיהו סד+ עין לא ראתה אלהים זולתך. ואיכא דאמרי, אמרו לו לרבי אליעזר: וכי מאחר דתכשיטין הן לו, מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן: אף לימות המשיח אינן בטלין. היינו דשמואל, ופליגא דרבי חייא בר אבא. אמר ליה אביי לרב דימי, ואמרי לה לרב אויא, ואמרי לה רב יוסף לרב דימי, ואמרי לה לרב אויא, ואמרי לה אביי לרב יוסף: מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר תכשיטין הן לו? דכתיב +תהלים מה+ חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי בדברי תורה כתיב! – אמר ליה: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא מאי קא משמע לן – דליגמר איניש, והדר ליסבר.

ספר בינת מקרא לר' מנשה מאילייא בהקדמה מש"כ בשם הגר"א.

[1] לכאורה אין קשר הכרחי בין סוג הבעייה לסוג הפתרונות. ואמנם אנו מוצאים בפסוק 'ארך החצר', שהבעייה שבו היא חוסר הבנה במילים, והפתרון הוא מציאת פירוש על דרך הפשט. אלא שיש לציין שבדוגמאות שבכאן אנו לא מוצאים מקרה הפוך: פסוק שהבעיה שבו היא בעיה מסברא, והפתרון הוא על דרך דרש.

הסיבה לכך היא ברורה: הפסוק מובן, וקישור המילים זו לזו סביר, הבעיה שלנו היא בהבנת המשמעות והסברא (ההיגיון או הצדק שבדברים). במצב כזה מסתבר שהפתרון יהיה מציאת היגיון לפסוק הנדון כפי שהוא מובן על דרך הפשט.

אם כן, ישנה תלות בין סוג הבעייה לבין סוג הפתרון, לפחות בכיוון אחד: בעייה מן הסוג הראשון (אי הבנת הסברא: ההיגיון, או הצדק) תוביל לפתרון מן הסוג הראשון (הסבר הגיוני תוך קריאת הפסוק על דרך הפשט).

[2] אמנם בכוונת הרמב"ן כאן יש לדון האם הוא טוען שאין לפסוקים פשט אלא רק סוד, או שמא הפשט חבוי עמוק אולם לאחר שנלמד את הקבלה ממרע"ה נבין אותם על דרך הפשט, ואכמ"ל בזה יותר.

[3] כל הדיון כאן תלוי בשאלה: מהו, בכלל, פשט? ומה יחסו של הפשט לדרש? לעניין זה ראה את שני מאמריו של דוד הנשקה, 'המעיין' תשל"ז, ובעיקר את תגובתו של הרב זאב ויטמן, 'המעיין' תשל"ח.

בימים אלו הגיע לידי גליון יג של כתב העת 'צהר', ושם נערך דיון מקיף, לאורך כמה מאמרים, בסוגיית היחס בין פשט ודרש, ע"ש.

השאר תגובה

Back to top button