‘הדרך השלישית’ או: על ‘ציונות דתית’ ללא מקף

צהר – תשס”ה

מאת הרב ד”ר מיכאל אברהם

ר”מ במכון הגבוה לתורה – אוניברסיטת בר אילן

א. פתיחה

לרגל המשבר העמוק הפוקד את הציונות-הדתית בשנים האחרונות, רבים מנסים לבחון את דרכה ואת רעיונות היסוד שלה. ובכל זאת, דומה כי הבחינה אינה מספיק אמיצה, ולא באמת נוגעים בשורשן של הבעיות האמיתיות. בשורה התחתונה, הדוגמות הבסיסיות תמיד נותרות על כנן.

במאמר זה ברצוני לטעון שאחד משורשי הבעיה הוא עצם ההתייחסות לעיקרון הציוני-דתי כאל יסוד מעיקרי האמונה.

כאשר עיקרי אמונה (כגון ביאת המשיח, השגחת הקב”ה וכדו’) נתונים במשבר מול מציאות קשה הטופחת על פני המאמינים בעקרונות אלו, אנו אמורים לדבוק בהם בכל מחיר ולהתייחס אל המציאות כסוג של ניסיון שעלינו לעמוד בו. לעומת זאת, כאשר אידיאולוגיה, או הערכת מציאות, שאינן מעיקרי האמונה, עומדות בקונפליקט דומה, עלינו לבצע בחינה אמיצה של המציאות ושל האידיאולוגיה, ולשקול ויתור על רכיבים מסוימים הכלולים בהן.

ב. מבוא: ‘ציונות דתית’ בלי מקף

ניתן לאפיין את התפיסה הציונית-דתית בעיקר בפרמטרים הבאים:

  • יחס חיובי (בדרך כלל מתון) כלפי חידושים שונים, העולם החיצון, תרבותו ורעיונותיו.
  • יחס חיובי  כלפי המדינה וחידוש הלאומיות היהודית בארץ ישראל.

המאפיין הראשון אכן קורלטיבי עם ציונות-דתית, אך הוא איננו החלק המהותי שבאופייה. ישנם ציונים-דתיים שאינם מתייחסים באופן חיובי לחידושים שונים ולהשכלה כללית, ולהיפך: ישנם חרדים אנטי-ציוניים אשר מתייחסים באופן חיובי לרעיונות ואידיאות חיצוניות (כמה וכמה מאנשי ‘תורה עם דרך ארץ’ היו כאלה).

דווקא היסוד הלאומי הוא היסוד המהותי להשקפת הציונות-הדתית, והוא אשר עובר משבר בתקופה הנוכחית. ועל כן בדבריי הבאים אתמקד בבחינת היסוד הלאומי שבציונות הדתית, ואתעלם מן היסוד המודרני שבה.

יוסף בורג ז”ל, ממנהיגי הציונות הדתית, בלשונו החדה, היטיב לבטא את התורף האידיאולוגי של הציונות-הדתית. הוא קבע שזה נעוץ במקף שבין שתי המילים ‘ציונות-דתית’. כך גם כותב הרב יעקב אריאל במאמרו ב’צהר’ כא, שבמסגרת הביטוי הממוקף, והאידיאולוגיה שהוא מבטא, משתנות הן הדתיות והן הציונות.

ניתן לומר כי אין כאן שני מונחים המופיעים זה לצד זה, בבחינת ‘הרכבה שכונית’ (בלשונו של הרוגצ’ובר), אלא זוהי ‘הרכבה מזגית’ אשר מתיכה את שני הביטויים הללו ויוצרת מהם יסוד מחודש. אין כאן אדם דתי שהוא גם ציוני, אלא הציונות היא חלק מהדתיות עצמה.

ואנוכי הקטן, רוצה להציע הצעה אידיאולוגית שונה, לאו דווקא חדשה, אשר לא זכתה לדעתי לבחינה מספקת על ידי המנהיגות הדתית בזמננו.תורף ההצעה הוא דווקא השמטה של המקף. אנסה לחדד מעט יותר.

כהקדמה אביא כאן הלצה ידועה שנמסרת בבני ברק בשם הרב מפוניבז’, הגרי”ש כהנמן זצ”ל, שביום העצמאות בכל שנה לא אמר תחנון אך גם לא אמר הלל. כששאלו אותו מדוע הוא עושה כך, ענה כי הוא אינו מצפה מעצמו לציונות עמוקה יותר מזו של בן גוריון. גם בן גוריון בתפילות יום העצמאות שלו אינו אומר הלל וגם לא תחנון…

דומני כי מאחורי הלצה זו, אשר נתפסת בדרך כלל כשנינות על חשבונם של החילוניים והציונים-הדתיים, עומדת תפיסה ייחודית ביחס לציונות, שתלמידיו של הרב מפוניבז’ גם הם אינם תופסים אותה עד הסוף. הרב מפוניבז’ כלל לא התכוון להתבדח, אלא לטעון טענה רצינית מאוד (אם כי, בנוסח הומוריסטי): ניתן לדגול בציונות חילונית ביחד עם שמירת מצוות[1]. הוא לא אומר הלל שכן הוא לא רואה בהקמת המדינה אירוע בעל ממדי משמעות דתיים (במונחים של גאולה ומשמעות דתית של מוסדות המדינה), אך גם אינו אומר תחנון שכן זהו יום שמח שנעשה בו נס ליהודים בארץ ישראל, ועל כך יש להודות לקב”ה[2].

על המפה הדתית של מאה השנים האחרונות ישנם שני קטבים: חרדיות, אשר מתנגדת לציונות מטעמים דתיים, וציונות-דתית אשר תומכת בה ממניעים דתיים. חסרה מאוד על המפה הדתית, ובעיקר על מפת המנהיגות הדתית, דרך ביניים (=הדרך השלישית): ‘ציונות דתית’, ללא מקף. זוהי ציונות שמניעיה ושורשיה אינם דתיים (במובן שיובהר להלן), אשר יחד עמה (באופן כמעט ‘שכוני’) מופיעה דתיות, שאינה רחוקה כלל כך מן הדתיות המודרנית (הציונית-דתית), אולם נעדר ממנה הממד הלאומי. ניתן לכנות את האוחז באידיאולוגיה כזו, ‘יהודי דתי וציוני חילוני’.[3]

דומני שרוב היהודים שומרי התורה והמצוות, הן חרדים והן ציונים-דתיים, למעשה דוגלים בגישה האמצעית הזו. הם רוצים להיות אזרחים נאמנים ולויאליים למדינה, כחובתו של כל אדם כלפי כל מדינה בה הוא חי. רובם גם חשים מחויבות למדינה זו מפני שיש בה הרבה מאוד תושבים יהודים, ויש לנו מחויבות ‘דתית’ כלפיהם כפרטים וכבני עמנו. אולם קשה למצוא מישהו (לא מהעולם הרבני) שעדיין מתייחס לנשיא המדינה כאילו הוא יושב על כסא ה’ בעולם, או למדי צה”ל כבגדי כהונה, ואולי גם בכלל למדינת ישראל כאילו יש בה משהו מעבר למכשיר פוליטי-מדיני בעבור אזרחיה, יהודים ולא יהודים כאחד.

לענ”ד הקיטוב בין החרדיות לבין ‘ציונות המקף’, והיעדר ביטויים לדרך השלישית, נוצר אך ורק מפני שהמנהיגות הדתית מחולקת באופן דיכוטומי בין שני הקטבים הללו. קשה למצוא מנהיג רבני אשר יציב את הכותרת הזו כאלטרנטיבה לשני הקטבים הניצים. ומכאן מוצא עצמו היהודי הפשוט עומד במצב שדוחף אותו להזדהות שאיננה מצויה בו: אם אתה לא חרדי, כי אז עליך להיות ציוני-דתי, ואם אינך ציוני-דתי, כי אז עליך להיות חרדי.

אולם, כאמור, משוואה זו אינה נכונה. ישנה דרך ביניים, ‘הדרך השלישית’ אותה הצגתי: ניתן להיות יהודי שומר מצוות ובו בזמן גם ציוני חילוני (=מי שציונותו היא בעלת אופי ‘חילוני’). עלינו רק להכיר בכך ולתת לזה לגיטימציה.

ג. אשליות מול המצב העכשווי

הציונות-הדתית תמיד ראתה את עצמה כסוג של גשר מאחד בין קטבים בעם ישראל. בין הקוטב הציוני חילוני לבין הקוטב הדתי הלא-ציוני (חרדי).

כיום המצב הוא כזה שהחברה החילונית רואה את הציונות הדתית כפלג אזוטרי, משיחי, כמעט כת מיסטית, ומתייחסת אליה באופן מאד לא אוהד. בחלקים מסויימים של הציבור ניתן למצוא כמעט יחס של תיעוב כלפיה. לעומת זאת, החרדיות מתחילה להיראות חיובית יותר, פלג העוסק ברוח ולא דוגל בלאומנות לוחמנית (כפי שמצטיירת הציונות-הדתית). אמנם תרומתו לחברה, לכלכלה ולביטחון, היא קטנה, אולם בשנים האחרונות היבטים אלו נראים נסלחים.

חשוב מאוד להעיר כאן כי התייחסות זו אינה מאפיינת רק שכבה דקה של אינטלקטואלים אוניברסליסטיים (האליטות התקשורתיות, האמנותיות, המשפטיות והאקדמיות), כפי שרבים מאתנו נוטים לנחם את עצמם. כפי שיודע כל מי שמעט מצוי בציבור הרחב, זוהי השקפה שהולכת והופכת לנחלתו של קהל גדול אשר מתרחב והולך בכל יום. הציבור הרחב אינו מזדהה עם רעיונות שנראים בעיניו כ’השתלטות’ על שטחים (גם אם הם מארץ ישראל), ועם ‘לאומנות’ ו’משיחיות’ נוסח גוש אמונים. גם אם ישנן תנודות זמניות בדעת הקהל, עקב טילים או פיגועים כאלה או אחרים, אל לנו לטעות בכך שניתן להם משמעות גדולה מדיי. הכיוון הכללי הוא חד וברור, ועקבי מאד.

מעבר לכך, אל לנו להיכנע לאשליה המנחמת כאילו יש כאן רק עייפות ויצר הרס ואובדן עצמי. מדובר ברעיונות אוניברסליים-מוסריים, שאינם מוכנים לראות בטריטוריה ו’לאומנות’ ערכים שיש להרוג וליהרג בעבורם, ואינם מוכנים לשתף פעולה עם שלטון בעם זר נגד רצונו .

אשליות אלו מובילות את הציבור הציוני-דתי למבצעי תנופה פאתטיים, אשר מיועדים ל’הרמת רוח העם’. לאחר כל פיגוע הוא משוכנע שהנה “כעת כולם יבינו שצדקנו תמיד”. אמנם דעת הקהל מושפעת במידה מסוימת מפיגועים, או מטילים שנורים עלינו מעזה, אך כאשר תהיה על הפרק הכרעה ממשית של המשך הכיבוש מול אפשרות הפסקתו (ובוודאי אם יהיה גם הסכם שלום, ללא תלות בשאלה עד כמה הוא אמין), מייד נראה את יחסי הכוחות האמיתיים בדעת הקהל.

ד. קונצנזוס לאומי באמצעות תשתית רוחנית – דתית עמוקה

כל האמור לעיל אין בו כדי לומר שיש לוותר על הרעיונות המהווים את הבסיס עליו מושתתים שורשי הציונות הדתית. אלא עלינו לנתב רעיונות אלו כפי שיוסבר בהמשך.

הרב קוק תפס שההתעוררות הלאומית בדורו מבטאת התעוררות דתית סמויה. מכוח זה הציונות-הדתית ממשיכה ללא הרף לשגות באשליה כי ניתן ליצור קואליציות (פוליטיות וחברתיות) סביב המכנה המשותף הלאומי. בכל פעם מחדש הציונות-הדתית מקבלת סטירות לחי מ’שותפיה’ הלאומיים החילוניים (שבדרך כלל הם עצמם מבצעים את הנסיגות, ואת הסכמי השלום, ו’מפתיעים’ אותנו בכל פעם מחדש). זוהי סמיות עיניים שהציונות-הדתית מכניסה את עצמה אליה מרצון.

משום מה מנהיגי הציונות-הדתית אינם מסיקים את המסקנה המתבקשת, שלא ניתן ליצור קונצנזוס לאומי ללא תשתית רוחנית-דתית עמוקה. את ההזדהות הזו אין יוצרים מתוך המישור הלאומי אלא להיפך, את ההזדהות הלאומית יוצרים מתוך ההזדהות הדתית. עד שזו אינה קיימת אין שום סיכוי ליצירת חזית לאומית רחבה.

הזיהוי בין הציונות-הדתית לבין רעיונות לאומיים-לאומניים, שרק מתעמק לאור מבצעי השכנוע המלאכותיים שבהם אנחנו עסוקים, מונע מאתנו להשפיע במישורים דתיים. כיום הכול נתפס כחלק מן ה’מזימות’ הפוליטיות-מדיניות של הציונות-הדתית. אזרחים רבים חושבים שהרצון לגרום להם להניח תפילין גם הוא אמצעי כדי שיתנגדו לנסיגות.

זהו פשרו של השבר העמוק שעובר על הציונות-הדתית בשנים האחרונות (מבגין ואוסלו, ההתנתקות של שרון ועד אירועי עמונה).

העובדה שמדינת ישראל פועלת באופנים שאינם קשורים ליהדות ולתורה, ובמידה רבה פועלת במרץ נגד התורה, לא גורמת אצלנו לשום משבר. העובדה שילדי ישראל יוצאים לשמד רוחני במערכת החינוך הממלכתית שלנו, ושהחינוך הכללי והיהודי במדינת ישראל פשוט לא קיים, אינה מוליכה לשום משבר. לעומת זאת, העובדה שמדינת ישראל אינה פועלת לכיבוש כל ארץ ישראל ולהחזקה בה, נתפסת על ידי הציונות-הדתית כקטסטרופה תיאולוגית.

זוהי תופעה מדהימה, אף מדאיגה. האם החזקה וריבונות בכל ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות כולן? האם אמונה במשמעות הדתית של המדינה, היא עיקר אמונה? האם היא יותר חשובה מבעיות של שבת, חינוך, אלימות, בעיות חברתיות ועוד?

הסיבה לעיוות הזה נעוצה באותה אשליה מסוכנת כאילו לביטויים לאומיים ישנה משמעות דתית נסתרת. כאילו הממד הדתי ייווצר על בסיסו של הממד הלאומי. הדתיות של המדינה נשלבה בלאומיות שלה, ומשזו נעלמה, הלך לו גם הפן הדתי. אם כן, נותרנו ללא הערך הדתי של הציונות ושל המדינה.

הסיבה העמוקה לתהליך זה מתוארת בספרי, ‘שתי עגלות וכדור פורח’, שם אני עומד על כך שלאומיות כרוכה בתפיסה פילוסופית ‘שוביניסטית’ (סינתטית, במונחים הנהוגים שם), ולכן היא אינה יכולה לשרוד בעולם פוסט-מודרני. זהו תהליך עמוק, ששורשיו נעוצים בעומק, ולא בתהליך פוליטי כזה או אחר. כפי שאני מראה שם, החילוניות מוליכה בהכרח לתפיסה ‘שמאלית’, ואין כאן תאונה היסטורית, או השתלטות כלשהי. יש כאן ויכוח עמוק על אמונה, על אמת ועל ערכים, ולא תמונה בנאלית של צודקים ואמיצים מול עייפים, משתלטים ונשלטים.

ה. כלל ישראל מול הפרטים

ישנם שני מאפיינים נוספים של הציונות-הדתית, האחד נעוץ במישור התיאולוגי והשני ברובד הטקטי.

  • במישור התיאולוגי

 ישנו חידוש גדול בתפיסת עולמה של הציונות-הדתית, והוא התחשבות בניתוח מטפיסי כחלק מתהליך קבלת ההחלטות הפרקטי. אקדים כי העובדה שלהערכתו של מישהו מדינת ישראל מהווה שלב כזה או אחר בגאולה, אינה בהכרח מובילה להסקת מסקנות פרקטיות. ניתן היה להאמין בכך, ובו בזמן להמשיך ולנהוג באופן חרדי למהדרין, כלומר להתנגד לתהליך הזה ולמי שנושא אותו.

באופן מסורתי, אופן ההתייחסות התורני למציאות מבוסס על תגובה למציאות כפי שהיא נצפית בעיניים, ולא למציאות כפי שהיא מנותחת בכלים תיאולוגיים-מטפיסיים. שאלות כמו כיצד יש לערוך את תהליכי הגיור (להקל בהם או לא), האם לשתף פעולה עם חילוניים, איך להתייחס למדינה, לסמליה ולמוסדותיה, האם לצדד בהיתר המכירה בשמיטה וכדו’, אינן בהכרח נגזרות מן השאלה מה משמעותה של הקמת המדינה בתהליך הגאולה. כל אלו נקבעים על פי גדרי ההלכה והערכת המציאות הריאלית, כפי שהיא.

דוגמא חדה, עד כדי בוטות, למאפיין הזה, מצויה בסיפור הידוע על פגישתם של הרב הרצוג והגרי”ז זצ”ל, בה ניסה הרב הרצוג לשכנע את הגרי”ז לא לנטוש את ירושלים המותקפת במלחמת השחרור. הרב הרצוג השתמש בנימוק שמבוסס על המסורת שהבית השלישי לא ייחרב. הגרי”ז ענה לו שבידו יש מסורת אחרת מאביו (הגר”ח), שכשיורים צריך לברוח.

הרב הרצוג מבסס את הכרעותיו הפרקטיות על שיקולים מטפיסיים, בעוד הגרי”ז, אשר מבטא את ההתייחסות היהודית המקובלת (והחרדית, כיום) אינו מוכן לעשות כן. הוא מתייחס בעיקר להיבטים הפרקטיים-מציאותיים.[4]

ב. במישור הטקטי

מאפיין שני של הציונות-הדתית הוא הטקטיקה של ההשפעה בגדול, במאקרו. הציונות הדתית תמיד האמינה בצורת השפעה גלובלית: דרך קואליציות, חקיקה דתית, התיישבות בכל שטחי הארץ, הצביון הציבורי בשבת וכדו’. היא העמידה לעצמה מטרות הנוגעות למוסדות המדינה בכלל ולחברות ציבוריות (כמו אגד, אל-על וכדו’), ולא מטרות במיקרו. היא פחות נטתה לעסוק באזרח הבודד ובהשפעה עליו (כגון החזרתו בתשובה), או על השקפותיו והתייחסויותיו (מה שמשתנה בשנים האחרונות).

שני המאפיינים הללו, גם הם נוטלים חלק במשבר. הטקטיקה של המאקרו נפגשת בכל פעם מחדש בסרבנות עיקשת. בית המשפט העליון מקבל החלטה להכיר בגיור לא אורתודוכסי, כפי שצפוי ומובן לגמרי, והציונות הדתית מופתעת ומזועזעת. העובדה ש’גרים’ אלו (כמו גם גויים גמורים) נכנסים לחברה בישראל כל הזמן, עם או בלי בג”ץ, הרבה פחות נוגעת לנו. הצביון הציבורי והמישור ההצהרתי הם החשובים בעינינו באמת.

הכפייה הדתית לא השיגה כמעט אף אחת ממטרותיה, כפי שהיה ברור לכל מי שעיניו בראשו. כמה זמן ניתן עוד להמשיך ולדרוש מציבור רחב וגדול להתנהג כפי התכתיבים של סקטור שהוא כלל אינו מזדהה עמו, בלא לפצות פה? המדינה הופכת להיות יותר ויותר לא יהודית, אולם זה אינו קורה למרות הכפייה, אלא אולי דווקא בגללה. בשנים האחרונות, כאשר הכפייה מתמעטת מאד, אכן היחס ליהדות מעט משתנה.

כמה זמן ניתן להכריח ציבור שלם להילחם בעבור שטחים ומקומות שהוא כלל אינו מכיר בחשיבותם, ועוד רואה עוול מוסרי ואנושי בהחזקה בהם? השאלה של שטחים וכיבוש צריכה להידון גם במישור של חובתנו כלפי אזרחי ישראל האחרים. האם זה נראה סביר (ואף מוסרי) להכריח ציבור שלם להמשיך ולהילחם, ואף למות, בעבור מטרות שהוא אינו מאמין בהן, גם אם לא יצא מכך שלום, וגם לא נרוויח מאומה מהויתורים? העובדה שרוב גדול של הציבור אינו מוכן להילחם יותר בעבור המטרות הללו, כלל אינה נלקחת אצלנו בחשבון.

כמה זמן ניתן לכפות על הציבור בישראל ‘רבנות ראשית’, שתיבחר ע”י אינטריגות ופוליטיקה דתית, כך שנבחרים לפעמים אנשים לא ראויים מסיבות לא ענייניות, ובו בזמן היא תדרוש לעצמה סמכויות ומעמד לגבי כלל הציבור?

הסיבה לתופעה בעייתית זו נעוצה בשני המאפיינים שתוארו למעלה:

המדינה כאורגן וכגוף קולקטיבי תופסת את כל ה’מרקע’ שלנו. אין אנחנו מבחינים באזרחים המרכיבים את האורגן הזה. אנחנו מדברים בשם כלל ישראל, ושוכחים מעט את הפרטים. זוהי השפעת המאפיין השני, הקולקטיביסטי. אולם גם המאפיין הראשון אינו נעדר מכאן.

הציונות-הדתית רואה במדינה גילום של רעיון, ביטוי חיצוני לזרמי עומק מטפיסיים, ולכן היא נוטה להתעלם מן האזרחים הקונקרטיים המרכיבים אותה. כיסאו של נשיא המדינה הוא כסא ה’ בעולם, אף שמי שיושב עליו (ואינני מדבר על הנשיא הנוכחי דווקא) אינו רואה עצמו קשור לכך, ולפעמים כלל לא מכיר בה’ ואת ה’. צבא הגנה לישראל הוא קדוש, למרות העובדה שכמעט אף אחד מאלו שמשרתים בו אינו חש בזה. אנחנו יודעים יותר טוב מכולם מה הם עצמם חושבים ועושים, ומה משמעותם. למעשה אנחנו כלל לא רואים אותם. הם שקופים, ודרכם אנו רואים את הפונקציות התיאולוגיות שהם ממלאים בעבורנו. חובותיה וזכויותיה של המדינה ושל מוסדותיה, נגזרות מתפקידה המטפיסי, ולאו דווקא מתפקודה הריאלי-פונקציונלי, ומדמותה האמיתית.

ו. מדינת כל אזרחיה

מדינת ישראל כבר מזה שנים לא מעטות היא מדינת כל אזרחיה. ישנם עוד כמה ספיחים, בדרך כלל לא ממומשים, של ייחודיות יהודית, אולם הם נעלמים והולכים.

בתוך הציונות הדתית ניטשת המלחמה נגד הרעיון של מדינת כל אזרחיה בכל עוז, כאשר המלחמה הזו כבר אינה רלוונטית. אנחנו נלחמים נגד טחנות רוח, שכבר מזמן ניצחו אותנו. למעשה, באופן מהותי המדינה היתה מאז ומעולם מדינת כל אזרחיה, אולם סמיות העיניים שלנו מנעה מאתנו לראות זאת. הכול ביטא אצלנו רעיונות עומק ותנועות מטפיסיות קולקטיביות. העובדה שהפרטים אינם מסתדרים כל כך עם המהלך לא ממש הפריעה לנו לראות אותו.

רבנים והוגי דעות טרחו רבות בהסברה אינטנסיבית כיצד הכול מסתדר עם המהלך הכללי. כיצד חזונו של הרב קוק הולך ומתגשם, על אף שכל המציאות הורתה לנו את ההיפך הגמור. לכל סטייה מן המהלך הכללי ניתן למצוא פסקה מתאימה בכתביו (בתהליך הגאולה יש עליות וירידות, ואת הכל הוא כבר ראה מראש), ולכן הכול מסתדר.

התיאוריה הציונית-דתית במובנים רבים רואה עצמה כתיאוריה שאינה ניתנת להפרכה. כמעט טאוטולוגיה. הדבר מזכיר תפיסות אידיאולוגיות אחרות, כמו הקומוניזם להבדיל, שגם שם הראו שהכל מצוי בכתבי מרכס, לנין וסטלין, וכל הפיסיקה המודרנית, או הבלשנות, כבר מצויים בהם, ומה שאינו מתאים הרי הוא טעות בעיני המתבונן או ‘יצר הרע’. גם שם נוצרו פלפולים מאד מתוחכמים כדי ליישב את האידיאולוגיה המנותקת עם המציאות הסרבנית והמורכבת.

נדגיש כי אילו היה מדובר בעיקרי אמונה, כי אז הערכת המציאות לא היתה אמורה לשנות את יחסנו אליהם. אולם המקף של הציונות-הדתית אינו עיקר אמונה. זוהי הערכת מציאות, מטפיסית וריאלית, שהתבדתה.

ז. האלטרנטיבה השפויה: הפרדת הדת ממוסדות המדינה

הכול מתחיל מן היסוד. מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה, ויש לראות אותה ככזו. היהדות התורנית היא כת אחת בתוך המדינה. רבים מאזרחי המדינה הם יהודים (לפחות ביולוגית), אולם המדינה כאורגן אינה כזו.[5]

מכאן נגזרות כמה מסקנות. ראשית, אין איסור על גוף ריבוני לא יהודי למסור שטח מארץ ישראל לידי גוף ריבוני לא יהודי אחר. אין מקום לצפות מן הגוף הזה ליחס מועדף כלפי יהדות ההלכה, ולאפליה של זרמים, יהודיים ולא יהודיים, אחרים. זוהי ציפייה לא ריאלית, ולמעשה גם לא מוסרית (מבחינת עקרונות הדמוקרטיה). אמנם מדין כפייה על המצוות היה מקום לנסות ולעצור זאת, אולם התביעה הבלתי מתפשרת ממוסדות המדינה (ובעיקר מן הבג”ץ), וחוסר ההבנה למניעיהם, נובעות מאשליה כאילו גם הם רואים את המציאות כמונו. נזכיר שוב את ה’הפתעה’ וה’תדהמה’ שאוחזות בנו בכל פעם שזה קורה.

מאידך, אין בכל זה כדי למנוע יחס חיובי כלפי המדינה ומוסדותיה. זה אינו אומר שיש ‘להמיר את דתנו’ לחרדיות. ייתכן יחס חילוני לויאלי למדינה ולמוסדותיה, ובפרט על רקע העובדה שרבים מתושביה הם יהודים, ובו בזמן לא לראות בה ובמוסדותיה קדושה ומשמעויות דתיות ישירות.

יש כמובן משמעות דתית להישרדות של יהודים, כמו שיש משמעות דתית לאכילה לשם שמים, וליציאה לצרכים כפי הדין. אולם זה אינו הופך את האוכל או את עשיית הצרכים למשהו קדוש, וגם לא את המדינה כמכשיר פוליטי לישות שיש בה קדושה. יש ערך דתי ומוסרי בלויאליות אזרחית לכל מדינה מתוקנת, ובפרט אם רבים מעמי הארץ שבה מתייהדים (בפוטנציה). אולם אין לכך ולא כלום עם קדושה.[6]

יש לחזור ולהתרכז בהשפעה במיקרו, על אזרחי המדינה היהודים, ולנסות לגרום להם להתקרב לתפיסה התורנית-יהודית. ההשפעה על הציבור לא תיעשה דרך חקיקה, וגם לא דרך קואליציות פוליטיות שבירות אשר בנויות על כרעי תרנגולת. יש להתייחס ליהודים היושבים במדינה כפרטים, ולא כביטויים לתנועה תיאולוגית-מטפיסית. המטרות שלנו צריכות להתרכז ביהודים ולא במדינה ובמוסדותיה. צריך להפסיק לראות מטפיסיקה מתחת לכל תנועה על פני השטח. ודוק’, אין כוונתי לומר שהניתוח המטפיסי בהכרח אינו נכון. טענתי היא שגם אם ישנה מטפיסיקה (ואני בהחלט מאמין שישנה כזו), היא אינה צריכה להשפיע ישירות על ההכרעות הפרקטיות שלנו, ועל דרך ההתנהלות שלנו.

נשיא המדינה הוא מוסד מיותר, ותו לא. ראש הממשלה הוא הכרח פרקטי (צריך מישהו שינהל את הענייניים), ותו לא. אף אחד מהם אינו מלך, וגם לא מתקרב להיות כזה. הם לכל היותר ‘שבעת טובי העיר’. ובכלל, פוליטיקאים אינם מנהיגים של אף אחד, וטוב שכך. אנשי הרוח צריכים להיחשב המנהיגים הערכיים. פוליטיקאים הם פקידים, ויש לתת להם יחס של כאלו. מושגים השאובים מעולם המלוכה העתיק, כאשר הם מיושמים על מוסדות שלטון דמוקרטיים גובלים בלאומנות, ונשמעים אנכרוניסטיים ונלעגים למדי.

כלל ישראל כיום אינו בא לידי שום ביטוי פרקטי. הוא אינו מיוצג על ידי שום מוסד קונקרטי, ובודאי שמדינת ישראל אינה ביטוי בלעדי שלו. למדינת ישראל, אם נתפוס אותה ככזו, אין איסור למסור שטח למישהו. מדינת ישראל אינה צריכה למכור חמץ, וגם לא למכור אדמות בשביעית. כדאי לנסות לשכנע את האזרחים היהודיים שבה לעשות זאת. זה יכול להיעשות רק מתוך עבודה של הסברה ושכנוע, ולא בדרכים של כפייה. גם הנישואין והגירושים צריכים להיעשות בצורות הנראות לאזרחים, ולוּ רק משיקולים פרקטיים: אין כל סיכוי להמשיך לכפות את דעת התורה על רוב הציבור גם בנושאים אלו. הגיור הוא עניינה של ההלכה, ולא של החוק והמדינה. מאידך, הגדרת האזרחות הישראלית הוא עניינה של הכנסת, ולא של ההלכה. אם ייפסק הזיהוי המסוכן והשגוי בעליל של המונחים ‘יהודי’ ו’ישראלי’, ייעלמו בעיות הגיור, ועוד בעיות רבות אחרות שמלוות אותנו, מאליהן. אמנם הצביון הציבורי של המדינה כבר לא יהיה יהודי, אך הוא כבר ממילא לא כזה. מה שחשוב הוא היהודים ולא מדינת היהודים. לכל השאלות הללו ישנם כמובן גם היבטים הלכתיים, אולם אין כאן המקום לפרט לגביהם.

יש להוציא את הדת מתחת שלטון המוסדות הפוליטיים, להפסיק עם רבנות-ראשית ושאר מוסדות מושחתים הנבחרים על ידי פוליטיקאים, משיקולים זרים, ומדרדרים את דמותה של התורה בעיני הציבור, דתיים וחילוניים כאחד. מוסדות אלו נזקם רב הרבה מתועלתם. אם התורה וההלכה יהיו לא מוסדיים, יהיה להם כוח ותוקף מוסרי גדול לאין שיעור מאשר יש להם כיום. כיום התורה היא קוטב פוליטי במדינת ישראל. סוג של מפלגה (כידוע, מסיבה זו הרב קוק עצמו לא היה מוכן להצטרף לשום מפלגה). ככזו, אפשרותה להשפיע ולהוות אלטרנטיבה רוחנית כמעט אינה קיימת. אנחנו במו ידינו תרמנו לעיקור כוחה והשפעתה של התורה, מתוך האשליה שניתן להפוך אותה לחוקת המדינה, ולכפות אותה על אזרחיה. ישעיהו לייבוביץ המנוח מספר שהוא נפגש פעם עם בן גוריון והלה אמר לו בערך כהאי לישנא (הציטוט מהזיכרון): “לייבוביץ, אני יודע שאתה רוצה להפריד את הדת מהמדינה, אולם אני לא אתן לך זאת, שכן אני רוצה לשלוט במוסדות הדתיים ולתפוס אותם בגרון”. זהו המצב כיום, ואנחנו באיוולתנו עוד נלחמים להנצחתו.[7]

ח. סיכום- הדרך השלישית

שרטטנו כאן תמונה של הסתכלות הזויה על המציאות. הסתכלות זו מנסה לכפות על המציאות הסרבנית שסביבנו אמות מידה שהיא מסרבת להיכנע להן. התגובה הציונית-דתית לסרבנות הזו היא בעיקר יצירתיות בהסברים המיישבים את התמונה עם הדוגמות המנותקות שלנו אודותיה. מכל הסיבות הללו נראה לענ”ד חשוב מאוד להציב על המפה את הדרך השלישית, בין החרדיות לבין הציונות-הדתית הממוקפת: ‘ציונות דתית’ ללא מקף. פירושה של זו הוא אזרחות לויאלית ומעורבת במדינה, ללא אספירציות של ייהוד המדינה כאורגן, ובהחלט כן עם אספירציות לייהוד אזרחי המדינה ככל שניתן, באמצעים של הסברה והשפעה, אך לא של כפייה.

גם מי שאינו מוכן לדרך כזו ברמה העקרונית, חייב להכיר במציאות. זה ייכפה עלינו במוקדם או במאוחר, גם אם נמאן להכיר בכך. על כן לפחות ברמה הטקטית כולנו חייבים להתמודד עם המציאות ולהכיר נכוחה בעובדות.

פנייתי במאמר זה היא בעיקר אל המנהיגות הרבנית של הציונות-הדתית, שכן שורש הבעיה הוא בדיכוטומיה המצויה בקרב המנהיגות הדתית. כפי שכבר הזכרתי, דומני כי רוב הציבור בשטח כבר מזמן מצוי במשבצת המתוארת כאן. כוונתי הן לציבור החרדי והן לציבור הציוני-דתי. רוב שלומי אמוני ישראל, מכל המחנות, מצויים זה מכבר ב’דרך השלישית’. הבעיה היא שבדרך כלל האזרח הפשוט אינו מגדיר את עצמו כך, מכיוון שהמפה המוצבת בפניו על ידי המנהיגות הדתית היא דיכוטומית. אין בה כותרת המבטאת דרך אחרת. כל ניסיון כזה מוצג כסוג של כניעה, רפיון רוח, עייפות, קוצר רוח וכדו’. אולם כל אלו הם חלק מאותה אשליה מסוכנת והרסנית המוליכה את כולנו למשבר בלתי נמנע.

[1]    כידוע, בישיבת פוניבז’ תלו בכל שנה דגל על הגג ביום העצמאות (לפחות עד סוף ימיו של הרב שך זצ”ל). העיתונאי דב גנחובסקי סיפר לי שהוא עצמו כבחור צעיר ישב עם הרב מפוניבז’ על גג הישיבה ושמר על הדגל מפני התלמידים המורדים (לדבריו, יש בידו תמונה שלהם במצב זה).

[2]    אעיר כי מתוך תפיסה כזו ניתן גם להגיע לחובת אמירת הלל, דלא גרע מפורים פרנקפורט וכדו’ (וכך אכן אנוכי הקטן נוהג). אולם די ברור שזו היתה כוונתו העקרונית של הרב מפוניבז’. השאלה ההלכתית אינה מענייננו כאן.

[3]    בעבר תיארתי את השקפתי בראיונות עיתונאיים תחת הכותרת הזו. לאחר מכן ראיתי שהביטוי הזה מובא בשם ישעיהו לייבוביץ המנוח.

[4] ראה על כך במאמרו של הרב שבט, בגיליון ‘צהר’ כא. בהערה 38 שם הוא מביא את המעשה הזה, ומפקפק באמינותו ועל הפקפוקים באמינותו של הסיפור על אמירתו של הגרי”ז, אומר (בפרפרזה על הסיפור הידוע על החפץ חיים) שבכל אופן ברור שעל הרב הרצוג לא מספרים זאת.

[5]  למדינה אין ‘אמא’, ולכן הקריטריון ליהדותה הוא אך ורק התרבות, הערכים ודרך ההתנהלות שלה.

[6]    אין ברצוני לעסוק כאן בקדושה של מסגרת מדינית בכלל, גם כזו המתנהלת לגמרי על אדני התורה. כאן רק אעיר כי גם זו סוגיא אשר טעונה בירור יסודי.

[7]    ידוע הוא שמעמדה של הדת ומוסדותיה בארה”ב הוא חזק לאין שיעור מאשר במדינות שבהן אין הפרדה חדה של דת ממדינה. אמנם המודל הצרפתי הוא מעט שונה, וכך גם המצב שם, ואכ”מ.

השאר תגובה